אז איך מחזיקים את כל הכדורים באוויר?
איך גם אדאג במידה הנכונה, וגם ארפה באותה הנשימה?
איך אני לא אבהל כשהמצב הרפואי שלי, או של יקיריי, פתאום משתנה לרעה, ואצליח להירגע, על אף חוסר הידיעה מה מצפה בהמשך ומתי יום הדין?
איך אני ארשה לעצמי לחוש עצב, על משאלות שלא יתגשמו, רגעים אבודים שחלפו, ילדות פצועה, ולא אחשוש לטבוע בתוך נחשול הכאב?
איך כאשר אפגע, אייצר כוח מרגיע בתוכי, גבול, ששומר עלי, אך לא מרסק יחסים, או אותי?
איך אני פחות ופחות אהיה מופעלת על ידי הסביבה, ויותר ויותר עם מרחב בחירה:
מי אני רוצה להיות, מתי אני רוצה לפעול, ואיך נכון לי, ובריא לי, להתנהל.
איך אשמור על גבול מרחב פרטי ובכל זאת, אאפשר כניסה בטוחה,
לעולם שלי פנימה, וממני החוצה לעולמות אחרים?
איך גם אחוש שליטה בצעדיי, וגם אבין שאני פגיעה, וחסרת שליטה בעולם, וחיה עם זה יחסית, בשלום?
איך אני פחות אאבק, ויותר אתמודד?
איך אני פחות "כנגד" משהו, ויותר "לקראת" משהו אחר, וחדש?
איך אני פחות מפוצלת בין טוב ורע, ויותר שלווה עם גווני הרקע, השמנת, החום, האפרפר, טורקיז, תכלת, צהוב כתום ירוק וזהב ונצנצים גם?
איך אהיה אהובה, בלי קשר לאחרים, אלא עם חוט טבור מזין, עמוק ופנימי – לעצמי?
איך אקבל גאות ושפל, באותה עוצמה שהים מקבל את גליו, והשמיים את העננים וקרני האור?
איך אחוש גם שמחה וגם עצובה, לפעמים אפילו באותו היום, מבלי ללכת לאיבוד במערבולת הבהלה?
איך אני הולכת צעד קדימה, שניים אחורה, סקובידו
ומבינה שהכי חשוב זה בכלל התנועה, ולא הכיוון?
"לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל-חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם:
עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת עֵת לָטַעַת וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ:
עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא עֵת לִפְרוֹץ וְעֵת לִבְנוֹת:
עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד:
עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים עֵת לַחֲבוֹק וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק:
עֵת לְבַקֵּשׁ וְעֵת לְאַבֵּד עֵת לִשְׁמוֹר וְעֵת לְהַשְׁלִיךְ:
עֵת לִקְרוֹעַ וְעֵת לִתְפּוֹר עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר:
עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם"…
(קהלת, ג, א-ח)
להתראות,
עדי קאופמן
מטפלת בטראומה EMDR ובפסיכותרפיה CBT נשים וילדים
מומחית ומדריכה M.A אבחון דידקטי/פסיכודידקטי,
קשיי קשב ועיצוב התנהגות.
קליניקה באורנית 052-8882726
http://www.adi-kaufman.com/
