התמונה הזאת נלקחה ב7.7.11, ביום בו החלטתי לא לפחד יותר מהפחד. במשך שנים נתתי לפחד לנהל אותי בכמעט כל דבר ועניין. פחד מאבדן שליטה, פחד מלאכזב, פחד שיהיה גרוע יותר, פחד מלצאת מהקווים, פחד מזיקנה, פחד מהשמנה, פחד מכישלון, פחד מהצלחה ומה שביניהם. וכן, גם פחד גבהים, איתו מעולם לא נדרשתי להתמודד כשבחרתי להישאר באזורי הנוחות האפורים שלי (חמישים גוונים כבר אמרנו?) ואיתו נפגשתי פנים מול פנים כשנקלעתי לאזור מאוד לא נוח.
כשמצאתי את עצמי תלויה בין שמיים וארץ, אחוזת בעטה, מזיעה כמו סוס, קצרת נשימה ומשותקת – עמדו בפני שתי אפשרויות: או לבקש שיביאו סולם ויורידו אותי – או לסיים את מה שהתחלתי. בחרתי באפשרות השנייה. בידיים ורגליים רועדות התקדמתי במסלול, צעד קדימה, שני צעדים אחורה, סקובידו, עד שלבסוף הגעתי לקצה, רק כדי לשמוע הוראה הזויה ומשוללת כל היגיון, לשחרר את האחיזה ולגלוש מטה. המוח התחיל לעבוד באמוק בניסיון להבין את מה שהרגע נאמר. מז'תומרת לשחרר אחיזה. מה בדיוק הכוונה, לעזוב הכל. למה לעזאזל לא ירדתי בתחנה הקודמת. ואיפה הסולם. וכמה שאני מטומטמת.
לא יודעת איך עשיתי את זה. באמת שלא. אבל מאותו רגע בו החלטתי לשחרר, חיי קיבלו תפנית חשובה.
נסעתי רחוק וברחוק הזה התחלתי לשוב ולהרגיש קרוב. חזרתי הביתה, הגשתי מכתב התפטרות ועזבתי קן מקצועי חם, מפרגן ובטוח. למדתי מהו חופש והתחלתי ללמוד את עצמי מחדש. עדיין, יש הרבה מה ללמוד.
מדי פעם אותו פחד מוכר שב ומידפק על דלתותיי, מנסה אותי ובודק גבולות מחדש. וכשזה קורה, זה מרגיש כאילו הוא אורב לי, מחכה לי בפינה, כולו שמחה לאיד ותרועה, יחד עם שורת המקהלה הצוהלת שלו, נו אתם בטח מכירים, אלה ששרים "אמרנו לך" בשני קולות. בא גם בלי להודיע, כן? אפילו לא טורח לצלצל להגיד שהוא בדרך. פשוט מופיע בדלת וחורץ לשון.
אלא שהיום אני מסוגלת להישיר אליו מבט, להסתכל לו בלבן של העיניים ולפעמים אפילו להיות טיפה סלחנית, פעמיים: פעם ראשונה אליו, פעם שנייה אלי. אז זה לא שאני לא יודעת יותר פחד. פשוט לא מפחדת ממנו יותר.
[youtube s5BJXwNeKsQ nolink]