איפה יוסקה? שאל חיים. מישהו שמע ממנו לאחרונה? כבר שלושה שבועות שלא הגיע לפגישת הפרלמנט השבועית בקפה השכונתי. החברים האחרים נענעו ראשיהם בשלילה. "בטח שוב נסע לאיזה טיול למדינות רחוקות ושכח להודיע. נמשיך בלעדיו" קבעו.
חיים הוציא מתיקו קופסה קטנה, שפך את תכולתה, שלוש גלולות בצבעים שונים, לתוך ידו, הכניס לפיו ובלע אותן בעזרת מעט תה. "כולסטרול גבוה" הוא אמר, "וגם קצת לחץ דם". החרה החזיק אחריו אפרים, ועוד הוסיף, "ואצלי כבר גילו גם סוכר". "צריך לשמור. בגילנו לא משחקים עם הבריאות", הוסיף מאיר. "אח! כשהקמנו את החבורה הזאת לפני למעלה מחמישים שנה מי חשב בכלל על בריאות".
כשהקימו את החבורה היו תלמידים בתיכון. כיתה י"א במגמה ריאלית. יחד היו לומדים, יחד משחקים כדורסל במגרש ויחד גם בורחים מהכיתה. יחד ויוסקה. יוסקה היה היוזם. תמיד יוסקה. הוא היה זה שהביא לבית הספר ארגז קרח ומכר ארטיקים בהפסקות, הוא היה זה שהכיר להם את פינת העישון ואת הסיגריה ה"קצת אחרת" שהשיג בדרכים שרק הוא הכיר. יוסקה גם היה הראשון ש"עשה את זה עד הסוף". כשהיו נפגשים בשבתות, בזמן השירות הצבאי, היה כל אחד מספר על חוויותיו. כל אחד חוץ מיוסקה. הוא היה שותק בחיוך מיסתורי. "יחידה מובחרת" אמר, והם ידעו שאסור לשאול.
השנים חלפו. הם הקימו משפחות, גידלו כרס קטנה, והמשיכו להיפגש מדי שבוע על כוס בירה וסיפורים. פגישות קצרות ככל שהתירה להם האשה שנשארה בבית. קצת מוגבלים בזמן, בכל זאת, הילדים… כולם חוץ מיוסקה. הוא לא מיהר. הוא מעסיק תיכוניסטית שתשמור על הילדים. חיים פקיד בכיר בבנק, אפרים מנהל חנות גדולה, מאיר עורך דין. ויוסקה, הוא בדיוק עשה אקזיט של מיליונים.
הזמן רץ. היום הם בני למעלה משבעים. הבריאות לא משהו ובפגישות השבועיות מדברים בעיקר על מחלות ותרופות. ורק יוסקה בריא להכעיס. זו הפעם הראשונה שהוא לא מוביל את השיחה, ויתרה מזאת, הוא לא מוסיף לה כלל. היה חוזר הביתה מתוסכל ועצבני. לא יכול להיות שהוא מפגר מאחור.
"מישהו שמע משהו מיוסקה?" שואל מאיר. שוכח שלפני חצי שעה כבר שאלו את השאלה הזאת.
ואז, מרחוק, הם רואים אותו מתקרב. הוא מתיישב לשולחן בחיוך של ניצחון. באנחת רווחה מוציא מכיס החולצה טופס. טופס שחרור מבית החולים. ניתוח מעקפים והחלפת מסתמים. הוא מטיל את הטופס על השולחן, מחייך לכל עבר ומזמין כוס תה בלי סוכר.
סוף סוף במקומו הראוי. צעד אחד לפני כולם.
