מס' ימים מתחילת המסע: 8

מס' ימים עד לסיום: 22

מס' מתכון מתוך ה-30: 9

אני לא יכולה להתחיל לכתוב היום, בלי להתייחס אל יום השואה. הייתי רוצה אולי לא להתייחס אליו, אבל משהו חזק ממני אומר לי כן.

עוד דבר חשוב שכדאי לדעת עליי, הוא כי מאוד קשה לי להבין רוע אנושי. אני בן אדם מאוד רגיש ויכולה לבכות אפילו מפרסומות שמרגשות אותי, מאישה מבוגרת שאין לה מקום לשבת באוטובוס, או מילד שנפגע ממבוגר שכועס עליו והעיינים שלו נהיות אדומות… רוע אנושי הוא משהו שאני לא מצליחה להבין. חלק מהלימודים שלי בלימודי נוער מתמקדים בהבנת הכוחות החברתיים הפועלים בחברה, והמנגנונים המפעילים אותם. קבוצות רבות מתמודדות עם הדרה אל השוליים ונפגעות על בסיס יום יומי. תמיד שאני חושבת על משהו כזה- אני חושבת שזה הדבר הכי נורא. אבל אז אני מבינה שיש משהו יותר נורא.. למה אני מתכוונת?

לדוגמא… שאני שומעת על מצבם המכפיר של אנשים החיים במצבים של עוני- זה הכי נורא בעייני, ואז שאני חושבת על גזענות נגד אתיופים- זה הכי נורא בעייני,  ואז אני נזכרת באלימות נגד קשישים חסרי אונים- וזה הדבר הכי נורא בעייני, ואז אני נתקלת בעוד מחשבה על אלימות ושנאה נגד הומואים ולסביות וזה הכי נורא בעייני. אז אני שואלת את עצמי הרבה, איך דברים כאלה בכלל קורים? איך קיימת בבן אדם שנאה כל כך גדולה כלפי מישהו רק כדי לרצוח אותו בגלל נטיותיו המיניות? או צבע עורו? או העובדה שהוא יהודי.

כשהייתי בת 17 נסעתי עם המשלחת לפולין מטעם בית הספר שלי. הייתי אז אחראית על הטקס באוושוויץ. אירגנתי וסידרתי וחילקתי קטעים ותיקתקתי ולא היה לי זמן לעכל את הנסיעה בכלל. במבט לאחור, אני לא בטוחה שגם במהלך הנסיעה הבנתי מה עברתי. אבל אני זוכרת שעמדתי באוושיץ, והקראתי קטע, ובכיתי. כי היה לי קשה להכיל את הרוע הזה ואני עדיין לא מבינה אותו. ואני לא חושבת שזאת תמימות של ילדה בת 25, אלו הן שאלות שאני מתמודדת איתן במציאות היומיומית שלנו גם בחיים האלה. ועדיין אין לי תשובה עליהן.

בתפקיד שלי בתור מפקדת בקורס משקית חינוך בצבא, הייתי קרוב לעשר פעמים ביד ושם. היה לנו סיור קבוע שהעברנו שהחל ביד ושם ונגמר בהר הרצל. הוא נקרא "משואה לתקומה". אני זוכרת שיום אחד העברתי סיור הכנה למפקדות חדשות שזו הייתה הפעם הראשונה שלהן בהעברת הסיור, והבנתי כמה חשוב הדבר שאני עושה. כמה העברת הידע, וסיפור הסיפורים הוא משמעותי מאין כמוהו. התחלתי לבכות (שוב) וזה היה הרגע שהבנתי שאני הולכת לעסוק בחינוך כל החיים שלי, ושאין דבר חשוב יותר מזה.

את המתכון של היום הכנתי עם מעין לצקו, שמעבר לזה שהיא חברה טובה מאוד מגיל 10,הייתה השותפה שלי בדירה, וגם עובדת איתי יחד בגן בבאר שבע, היא גם הייתה אמורה להקריא איתי את אותו הקטע באוושיץ באותו המסע. פתאום התחבר לי תוך כדי הכנת המנה, כמה זה סימבולי שדווקא היום בחרתי להכין את המתכון המיוחד שלה לפשטידה.

האמת שלא תיכננתי לכתוב כל כך הרבה, אבל פשוט ישבתי מול המחשב וזה מה שיצא לי.

בקורס פסיכולוגיה חברתית למדנו הרבה על המנגנונים של האופטימיות שקיימים בכל אחד מאיתנו ושלא מאפשרים לנו להיות יותר מידי זמן במצב של עצב או דיכאון. יש איזון מסוים שאנחנו תמיד שואפים אליו כדי להתמודד ולהמשיך בחיים, וזה מה שאני הולכת לעשות עכשיו.

כי לשכוח אני לעולם לא אשכח, ואת הסיפורים לעולם לא אפסיק לספר.

במעבר חד, נעבור למתכון של היום, שהוא מתכון מבית היוצר של אמא של מעין והיא המציאה אותו לגמרי לבדה ומגיע לה כבוד כי יהודית לצקו היא באמת אלופה והיא כמו אמא שנייה בשבילי.

רק משהו חשוב שכדאי שתדעו על מעין- אין לה שם של מי שיודעת מטבח מהו (או לפחות נכון להגיד- לא היה לה) עד שפתאום לאט לאט, מעיני התחילה להרכיב לעצמה רפרטואר של מתכונים (בעיקר כאלה שמלאים בגבינה צהובה) שכל אחד מהם, יותר טעים מהאחר. ובינתיים, היא זוכה תמיד במנה המצטיינת בארוחות השישי בבאר שבע.

המנה הזאת כל כך מיוחדת וטעימה שהיא מקבלת את השם של לצקו בכותרת!

פשטידת בטטות אה-לה לצקו

מרכיבים:

– 7-8 בטטות קטנות בינוניות

– בצל לבן קצוץ

– 5 שיני שום

-שמנת לבישול גביע 1

– כף וחצי קמח

– 3 ביצים

– בצק עלים (אבל ממש לא חבילה שלמה. רק פס שמכסה את אורך התבנית)

– גבינה צהובה לפי הטעם ( אני שמתי עמק ופרמז'ן)

– תבלינים

אז מה עושים?

1. בסיר מטגנים בצל, שום, ובטטות חתוכות לקוביות קטנות
2. מוסיפים כף או שתי כפות מים, ואת התבלינים (אני שמתי מלח, פלפל, צ'ילי גרוס, אגוז מוסקט, ופפריקה מתוקה) ונותנים לבטטות להתבשל מעט (זה יראה כאילו אין מים בכלל, אבל מכסים את הסיר והבטטות מתבשלות מהאידוי). זה עניין של כמה דקות. חשוב לא לאדות יותר מידי כי הן עוד עוברות אפייה בתנור.

הבטטות אחרי האידוי נראות כך:

3. בינתיים בקערה מערבבים שמנת לבישול, 3 ביצים, כף וחצי קמח וגבינה צהובה אם רוצים (רוצים, רוצים! מעיני תמיד אומרת שאין דבר כזה יותר מידי גבינה)

4. משמנים תבנית, חותכים בצק עלים באורך התבנית ומותחים אותו מעט עם הידיים לכיסוי כמעט מלא של הצדדים (לעבוד עם הבצק עלים ישירות מן המקרר יקל על העבודה איתו והוא יהיה נוח מאוד)

5. מערבבים את הבטטות יחד עם המילוי של השמנת בסיר עד לאיחוד. ומכניסים לתנור ל- 180 מעלות עד הכנה כמעט מלאה. הפשטידה צריך להראות כך כשהיא נכנסת לתנור:

6. איך תדעו מתי להוציא אותה כך שהיא כמעט מוכנה ורק צריך את הגבינה צהובה מלמעלה? תראו בתמונה !

7. כשהפשטידה במצב כזה, אם רוצים, מסדרים עוד בצק עלים חתוך לרצועות בצורת שתי וערב והחלק הכי חשוב- מפזרים גבינה מכל הלב בין הריבועים של הבצק עלים ומכניסים לתנור להשחמה אחרונה של עוד עשר דקות בערך.

הפשטידה אה לה לצקו מוכנה ! בתאבון !

ניפגש מחר, עם מתכון שאני אעשה בו תנועות עם הידיים-

כמו שג'קי עושה במאסטר שף.

שאו ברכה,

נעמיש