בעודי מקריאה לילדים מהספר "האלכימאי" הקראתי סיפור על נער שבא לבקש עצה מהאיש החכם בעולם :"מהו סוד האושר", העצה שנתן האיש החכם לנער קשורה באיזון בין כפית עם טיפות שמן שהיה צריך לשמור שלא ישפכו בזמן שהוא חווה וצופה ביופי העולם. הבנתי שמכאן ההחלטות שלי ינבעו, מתוך חוכמת האיזון. שנים פלשו לביתנו, ללא וויסות, תכנים שזעזעו אותי אך במאמץ למדתי להסתגל אליהם או לתווך אותם.. לעצמי. תמיד הייתי אימא ליברלית בנוגע לבחירות של הילדים כולל זמן המסך, ופעלתי מתוך הבנה שיש לכבד את הבחירות שלהם, היו גם נפילות בצורה של תסכול ואפילו ניפצתי פעם שלט של אקס בוקס על הקיר אבל בסוף אירוע שכזה הייתי הולכת לישון עצובה ועם תחושות אשמה גדולים. אבל הפעם, חוויתי את ההבנה שלי ממקום אחר, מהבטן, כעסתי על המציאות בה ההפקרות נגישה כל כך . הבטן שלי אמרה לי הפעם באופן חד משמעי שאנחנו לא בכיוון טוב ושהנזקים עלולים לפעול לתווך הרחוק של הילדים והאמנתי לה . מאז שהריבוע נכנס לביתנו כקופסא סטטית הוא התגלה כפולש חסר רחמים, אקטיבי מאוד. ולמרות התחושות החזקות החלטתי בנקודת זמן זו לשתוק, להקשיב לצלילי ההתלהבות של אהובי, האכזבה, הקללות, האלימות, לתחנונים כדי לרכוש נשק או סקינים (דמויות), התנהלתי כרגיל. נעתי בבית כמו אדם שצריך להתכונן להתכנסות כדי לבצע הליכה על חבל דק. לא שפטתי את הילדים, לא הגבלתי אותם…צייתתי לשקט, הבנתי שהילדים היקרים שלי, שלנו, כמעט כולם, כל מי שנקלע למשחקים מסוג "פורטנייט" נכנס לתוכנית אותה הגו עבורו הממציאים במשך שנים, מתוך שאיפה חד משמעית להפוך את המשתמש לשחקן מסור(מכור) , ככל שהמשתמש ישקיע את זמנו במשחק ובדמות שלו כך יגדל הסיכוי שהוא לא יתנגד לבזבז כספים על מנת לפתח אותה ולהתקדם. בינגו. אנחנו ביג טיים בידיהם. אה, כבר סיפרתי שבנקודת ההתחלה הגירסה אותה הם משחקים היא חינמית? כל כך חינמית שהחברה שפיתחה אותה הרוויחה מילארדי דולרים. כמובן שזכותם לפתח על מנת להרוויח אבל איך יתכן שזה חוקי להפעיל מניפולציה בסדר גודל זה על ילדים ונוער? מקומם שלמשחק שבו המטרה היא להשאר אחרון, למשחק בו כדי להשאר אחרון צריך להרוג גם את חבריך ויש גם שגונבים זה מזה נשק קוראים "להציל את העולם". עבור הילדים זה כמו לנסוע במכונית מירוץ נטולת ברקסים. נוסיף את הלחץ החברתי, את הצורך הטבעי להשתייך, והפיתוי הוויזואלי וחווית האקשן והלכאורה שליטה וחופש בחירה במציאות משוחררת סוף סוף מהורים. הילדים חווים בתוך המשחק סטרס שיש לו פנים רבות. אז מה הפלא שאיגוד הבריאות העולמי הכריז על ההתמכרות למשחקי מחשב כמחלה מאובחנת ואני שואלת מתי יכריזו על החברות שמעצבות מחדש את ילדינו ואת החברה אליה יגדלו כפושעים מסוכנים שמנצלים את תמימותם ואת סקרנותם של הצעירים. אוקי, הבנתי… אם מול כל זה אני כאימא צריכה לעמוד איתן כדי לשמור על ילדיי אז כמובן שזה לא הולך להיות קל. אבל שימו לב, יש להשתדל לא להפנות את התסכול שלנו מההתמכרות כלפי הילדים שלנו כי זה עלול להבריח אותם רחוק יותר אל תוך העולם המזוייף.
אני מבקשת מהפחד לחזור לשקט ולכפית של האיש החכם .. הבנתי שיש להתחיל בניקוי, לנתק את הילדים כמה ימים מהמציאות שהם חיים בתוכה, המקום יצטרך להיות נייטרלי, ושם נעסוק ב"יש", באלטרנטיבה האחרת. סיבלטנו בית במרחק הליכה מנחל. בית חמוד וצנוע, אין בו מסכים פעילים. עבור הבנים שטולטלו שעות בנסיעה הביקתה הזו היתה תרמית, הרעת תנאים, הם מבחינתם ראו את ה"אין" וביקשו לחזור הביתה. למרות שלפני שנסענו, בבית, דיברתי איתם על התהליך שנטרך לעבור, אך היות ומדובר באוגוסט ובחופשת הקיץ המשפחתית שלנו היתה ציפיה למקום שמספק חוויה של נופש, חדרי מלון, אטרקציות, צוות בידור, פינוקים..ה"שפע" הנגיש:"רק תקח אם ישאר מקסימום נזרוק". ואילו הפעם הבאתי להם חלל מגורים של אנשים אחרים, ביקשתי שיהיו מודעים לחלל הזה וישמרו עליו ולא יגעו במה שלא רלוונטי, פתחתי מיזוודה שארזתי בבית, עם ספרים ומשחקי קופסא ואמרתי: יש מקום, יש זמן, ויש אותנו.. כל מה שיקרה כאן, כל מה שניצור זה שלנו, תלוי בגישה שלנו ובכישורים שנפתח. ספגנו את זעמם המוצדק של הילדים בשקט. זהו זמן של תיקון דרך, צריך אורך רוח.
יצאנו אל הנחל, הגוף שלי ספג את העושר הטהור שהוצע לנו באושר גדול ואילו הילדים שלי בשלב זה חוו אכזבה, הנחל לעומת הבריכה הוא סביבת חיים למינים שונים, החרקים הטרידו, האבנים, הענפים.. ואני חייכתי. חייכתי כי הבנתי כמה התרחקתי מעצמי, גידלתי את ילדיי במסלול ההטבות של שוברי הנחה ולא על פי אמונתי. כמה קל לאבד את האמת בתוך החיים המעובדים שלנו.יובל נוח הררי כתב ב"קיצור תולדות האנושות" על האדם המערבי כך: "האדם המערבי בן ימינו מחזיק במהלך חייו כמה מיליוני חפצים (החל בשקיות חד פעמיות וקופסאות גבינה וכלה במכוניות ובבתים) , ואין לו פעילות אחת שאינה מתווכת באמצעות אינספור חפצים, מכפיות וצלחות ועד אוניות תובלה ענקיות ומעבדות להנדסה גנטית. המשחקים שלנו מתווכים באמצעות אינספור צעצועים, מאבני לגו ועד אצטדיוני ענק. היחסים הרומנטיים שלנו מתווכים באמצעות טבעות, בגדים יפים, מסעדות יוקרה, אתרי שידוכים, צימרים, מלונות, שדות תעופה, מיטות, אמצעי מניעה, אולמות חתונות, קייטרינג ומעטפות עם צ'קים. … " והייתי מוסיפה לרשימת המתווכים המערבית גם את הפריטים שהילדים ובני הנוער אוספים בתוך משחק המחשב: הנשק ומגוון "אני" חדש (הסקין) שרוקד במקרים רבים בניגוד לנטיות הגוף, מה שהופך את הפיקציה למושלמת מכל בן אנוש.
שמתי לב שהחוויה של הפשטות, המינימליזם, הקשר עם האדמה והמים כפי שהם ריככו אותי..התרחקתי מדאגותיי ומהמבט הנוקב והתחלתי להתמסר להנאה. כשטיילתי בתוך הנחל ציפור כחולת כנף ליוותה אותי. עפה נחתה על ענף והביטה בי כשפניה בפרופיל, "כן, את ממש מרכז חייה, ברור שזה מיקרי" ירדתי על עצמי, אבל אחרי כשהתקרבתי אליה שוב עפה, נחתה והביטה בי ושוב ושוב. השתעשעתי ביני לבין הציפור שהלבבות שלנו הפכו לחברות… ההנאה שלי מהסביבה היתה כל כך עילאית שהרגשתי שהנשמה שלי מודה לי, אני בבית, כלומר אני הבית. הפריטים שעוטפים את חיינו, הופכים גם אותנו ליצורים מעובדים, רחוקים מהטבע של עצמנו. "הכל זה אחד" אמרו האבורג'ינים, אמר אושו, אמרו חכמים רבים אחרים . כשנמצאים קרוב לעצמנו קל מאוד להבין את זה וקל יותר לשכוח… שם בנחל שקעתי למחשבות מסוג זה:"האחד לא אחיד, לא זהה, אלא אחד מרחיב הכל, או שלפחות ה"הכל" התכוון להיות כזה.
במהלך הימים, הילדים אמנם עברו התקפי זעם של גמילה, ולעיתים קיבלתי אישורים שאנחנו בדרך, לעיתים התייאשתי, זוגתי עודדה אותי כל הזמן ועשתה מולי רשימות של מצבים שמזה שנים לא היו וכעת הלכו והתרבו. וזה נכון, ראיתי את ילדיי מתמוגגים מקטע קריאה ומבקשים לחלוק אותו אחד עם השני ואיתנו, המשחקים במשחקי הקופסא הלכו והתארכו, וסחפו את כולנו לתוכם, הכרנו אנשים בסביבה, התידדנו, גם הבית בו התארחנו התחיל להתחבב על כולם. כשנזכרתי במה שאמר לי בני ברגע של המשבר ההוא, ששבר אותי וגרם לי להבין שהעולם המזוייף הופך לעולם האמיתי עבורו "אין שום דבר אחר חוץ מהמשחקים" שאלתי אותו : "אתה עדין חושב ככה, שאין שום דבר אחר?" הוא חייך אליי בחיבה והניע את ראשו לשלילה. וידעתי שלמרות הזעם שספגנו, הילדים מודים לנו על שאנחנו שם כדי לשמור עליהם ולהגן.
- והנה סיפור שציטטתי עבורכם מהספר "האלכימאי" כדי להעביר לכם את הקו המנחה שהחלטתי שפעול על פיו (אפשר להקריא לילדים): "סוחר אחד שלח את בנו ללמוד את סוד האושר מפי האדם החכם בעולם. ארבעים יום וארבעים לילה הלך הבן במדבר עד שבא לבסוף אל טירה יפה על ראש הר. זה היה מקום מגוריו של האיש החכם. גיבורנו נכנס לאולם של הטירה וראה שם פעילות רבה: סוחרים באים והולכים, אנשים משוחחים בפינות, תזמורת קטנה מנגנת נעימות שקטות ושולחן מכוסה מגשים מלאים באוכל הטעים ביותר באותו חלק של העולם. האיש החכם שוחח עם כל אחד, והצעיר נאלץ לחכות שעתיים עד שהגיע תורו והאיש התפנה אליו. החכם הקשיב רוב קשב לדברי הצעיר על מטרת בואו, אבל אמר שאין לו פנאי כרגע להסביר לו את סוד האושר. הוא הציע לו לסייר בארמון ולחזור בעוד שעתיים. "ובינתיים יש לי בקשה אליך", אמר החכם. הוא נתן לצעיר כפית בידו, ויצק לתוכה שתי טיפות שמן. "בשעה שאתה מסייר, שא אתך את הכפית הזאת ואל תניח לשמן להישפך." התחיל הצעיר לעלות ולרדת במדרגות הרבות שבארמון, וכל אותה שעה לא גרע עין מן הכפית. אחרי שעתיים חזר אל החכם."ובכן", שאל החכם, "ראית את השטיחים הפרסיים בחדר האוכל שלי? ראית את הגן שנדרשו לו לגנן הראשי שלי עשר שנים ליצור אותו? ראית את כתבי היד העתיקים בספרייה שלי?" הצעיר היה נבוך, והודה שלא ראה דבר. דאגתו היחידה היתה שלא לשפוך את השמן שהפקיד החכם בידו. "אם כן, חזור ושים לב לנפלאות העולם שלי", אמר החכם. "אין לבטוח באדם אם אין מכירים את ביתו." רווח לו לצעיר. הוא לקח את הכפית וחזר לשוטט בארמון, והפעם הסתכל בכל יצירות האמנות על התקרות ועל הקירות. הוא הסתכל בגנים, בהרים שמסביב, ביופיים של הפרחים, והתרשם מטוב טעמו של מי שבחר את כל אלה. כשחזר אל החכם סיפר בפרוטרוט כל מה שראו עיניו. "אבל איפה טיפות השמן שהפקדתי בידך?" שאל החכם. הצעיר הביט בכפית שבידו, וראה שהשמן איננו. "אם כן, יש רק עצה אחת שאני יכול לתת לך", אמר החכם שבאדם. "סוד האושר הוא לראות את כל נפלאות העולם, ולעולם לא לשכוח את שתי טיפות השמן שבכפית."
כותבת מאהבה
רות לביא
בקרוב פרק 3 : כשהילדים ישנו שינה מתוקה אנחנו עמלנו על התוכנית שתתאים לנו כשנחזור הביתה.