פרה אדומה זה לא רק שוקולד.

אני לא נכנס פנימה, מתוקה שלי.

אבל אבא…

אני לא יכול, אני כהן. אני אחכה לך בחוץ.

רק כשהוריו, סבי וסבתי, נפטרו הוא התיר לעצמו להיכנס לבית הקברות. אז האיסור הותר באופן חריג.

אני לא הבנתי את זה.

בחורה עם מחשב נייד

אני לא נכנס פנימה, מתוקה שלי.

אבל אבא…

אני לא יכול, אני כהן. אני אחכה לך בחוץ.

רק כשהוריו, סבי וסבתי, נפטרו הוא התיר לעצמו להיכנס לבית הקברות. אז האיסור הותר באופן חריג.

אני לא הבנתי את זה.

אז מה אם שם המשפחה שלו כהן, אנחנו כבר לא חיים בתקופה התנכית, אין בית מקדש, ואבא שלי לא באמת כהן. לא הבנתי אבל גם לא התווכחתי.  גם אני עושה היום כל מיני בחירות סלקטיביות, שקשורות לדברים הנוגעים לכיבוד המסורת, לפי ראות עיני והגיון ליבי, שבעיני אנשים אחרים נראות תמוהות.

חוסר ההבנה הזה שב ועולה כל פעם שאני קוראת בפרשת חוקת או בשמה היותר פופולארי פרשת "פרה אדומה".

אני יכולה להישאר עם חוסר ההבנה ויש מפרשים הטוענים שזה בדיוק העניין-להסכים להישאר עם חוסר ההבנה הזה,  בבחינת "כזה ראה וקדש", מבלי לערער עליו או להקשות קושיות, אבל הסקרנות שמתעוררת בי בעוצמות לא מניחה לי ומידי שנה אני מנסה לקלף עוד שכבה ממעטה הסודיות שמאחורי הסמלים.

הפרשה פותחת בתיאור טקס שמאני, מוזר למדי, שנועד לטהר את מי שנגע במת ונטמא, על מנת שיוכל להיטהר.

דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין-בָּהּ מוּם, אֲשֶׁר לֹא-עָלָה עָלֶיהָ, עֹל.  וּנְתַתֶּם אֹתָהּ, אֶל-אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן; וְהוֹצִיא אֹתָהּ אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וְשָׁחַט אֹתָהּ לְפָנָיו.  וְלָקַח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, מִדָּמָהּ–בְּאֶצְבָּעוֹ; וְהִזָּה אֶל-נֹכַח פְּנֵי אֹהֶל-מוֹעֵד, מִדָּמָהּ–שֶׁבַע פְּעָמִים.  וְשָׂרַף אֶת-הַפָּרָה, לְעֵינָיו:  אֶת-עֹרָהּ וְאֶת-בְּשָׂרָהּ וְאֶת-דָּמָהּ, עַל-פִּרְשָׁהּ יִשְׂרֹף.  וְלָקַח הַכֹּהֵן, עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב–וּשְׁנִי תוֹלָעַת; וְהִשְׁלִיךְ, אֶל-תּוֹךְ שְׂרֵפַת הַפָּרָה…. וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר, אֵת אֵפֶר הַפָּרָה, וְהִנִּיחַ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, בְּמָקוֹם טָהוֹר; וְהָיְתָה לַעֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁמֶרֶת, לְמֵי נִדָּה–…. כָּל-הַנֹּגֵעַ בְּמֵת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם אֲשֶׁר-יָמוּת וְלֹא יִתְחַטָּא, אֶת-מִשְׁכַּן יְהוָה טִמֵּא–וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא, מִיִּשְׂרָאֵל:  כִּי מֵי נִדָּה לֹא-זֹרַק עָלָיו, טָמֵא יִהְיֶה..

הטקסט הזה מעורר אצלי המון שאלות:

מה הכוונה לנטמא (הפך טמא)?

מה הכוונה לטהור?

מה הופך את מי שנוגע במת –לטמא? (ולא רק מי שנגע במת אלא כל מי שהיה איתו באוהל..)

מה משמעות הבחירה בפרה אדומה, תמימה (שלימה) אשר אין מום בה, שלא היה עליה עול?

כיצד זה האפר שלה בשילוב מים, אזוב, תולעת שני ועץ ארז עשויים לטהר את הטמא?

טומאה להבנתי  היא מצב של מודעות, (סטייט אוף מיינד)   שבו הפרט מנוע מלהתחבר עם ה"קודש", כאילו במצב "סגור", אטום. למשל במצב שאדם מתאבל על אדם יקר לו שנפטר, וכל מעייניו לכאבו ולאבלו.

ומדוע מגע עם המת גורם לאדם להיסגר אל הקודש?

ההסבר שעולה בדעתי הוא שמגע בגופה חסרת נשמה, שחסרה את המרכיב החשוב ביותר המחבר אותה לאנרגית הבוראת חיים, יכולה לשאוב מאיתנו אנרגית חיים ולנתק אותנו מהחיבור אל אנרגית הבריאה.. רק מי שחווה זאת (מגע במת) יכול להבין את תחושת הרתיעה והפחד שאוחזת בך ברגע המגע עם הגוויה. פחד- הוא אנרגיה מכווצת, אנרגיה שסוגרת אותך. על אחת כמה וכמה אם המת הוא קרוב משפחה שלך.  ואז ברגע שכל מה שנותר מאהובך הוא גוויה, עלולים לעלות בך רגשות של כעס  וטינה כלפי הבריאה, שהם כשלעצמם מנתקים אותך מהחיבור אל הקודש.

טהרה היא מצב של מודעות (סטייט אוף מיינד) שבה הפרט פתוח לקיים מגע עם הקודש, שבו אין דבר שמעכב או חוסם את החיבור.

ומהו אותו קודש?

האם זה היכולת להיות מחובר לניצוץ האלוהי, לאנרגית הבריאה, לאנרגית החיים שבתוכי?

או שזו היכולת להיות בחיבור אל מקור הקודש מחוצה לי (החיבור אל הנשגב, האלוהי, האין סופי?)

להתחבר אנרגטית לשדה האנרגיות המשותף?

ואיך כל זה קשור לפרה אדומה?

פרה- סמל לאינסטינקטים החייתיים הטבעיים שלנו?

אדומה? (סמל לחיים?)

תמימה? (שטרם המליטה?)

אשר אין בה מום? (ללא פגם נראה לעין?)

אשר לא עלה עליה עול? (שטרם בוייתה? שנאמנה לטבעים הטבעיים שלה?)

אז אולי הפרה התמימה והשלימה הזו היא כל כולה אנטידוט למוות, מגלמת את פוטנציאל החיים, את האינסטינקטים הטבעיים הבריאים של החיים?

ואז על הכהן לשרוף אותה בשלמותה, להוסיף כמה צמחים: אזוב שהוא צמח שגדל בטבע  וצומח גם בתנאי יובש,   בעל תכונות ריפוי, וארז- שמסמל חוזק ו עצמה,  ותולעת השני שגם היא בעלת צבע אדום-צבע החיים, והתמהיל הזה בצירוף מים-הופך להיות הנוזל המטהר מטומאה הקשורה למוות.

כאילו, באפר של הפרה נשמרת האנרגית של החיים, העוצמה של הארז, ההיאחזות בחיים גם בתנאים קשים של האזוב, ויחד הם מהווים תמהיל  מרוכז שעוזר לעשות את הטרנספורמציה ממצב של טמא, למצב של טהור, ממצב של מי שהיה בקרבה גדולה מידי למוות למצב של חזרה לחיים?

אבל היום אין לנו פרה אדומה וצריך למצוא דרך אחרת כדי להתחבר חזרה אל הקודש, אל הזרימה של אנרגית החיים ואנרגית הבריאה:

על מה שבי שנסגר והתכווץ כתוצאה ממגע עם המוות- אני מצטערת , סלחי לי, אני אוהבת אותך, תודה.

פרה אדומה

הצילום של depositphotos