לקחתי פסק זמן כדי להכיר את עצמי,
לקחתי פסק זמן בשביל לשאול האם אלו החיים שדמיינתי לעצמי, למרות שנראו על פניו מאוד מלאים, משגשגים ומאושרים.
לקחתי פסק זמן בשביל ללמוד להכיר מההתחלה את בעלי והילדים,
לקחתי פסק זמן בגלל שהתעוררתי ולא ידעתי אפילו בשביל מה,
לקחתי פסק זמן בשביל לחזור לאהבות הישנות שלי, מילים, שהיו מכוסות אבק ותקועות אי-שם בבוידם, מילים של דפים בספר, מילים שנכתבות מהלב,
לקחתי פסק זמן בשביל ללמוד לנשום, להירגע, לגעת בשקט.
לקחתי פסק זמן בשביל שהעיניים שלי אחרי כל כך הרבה בכי יחזרו לזהור כמו שהייתי ילדה,
לקחתי פסק זמן בשביל לאהוב את עצמי ואת משפחתי היקרה שבמו ידיי בראתי,
לקחתי פסק זמן בשביל להוקיר שוב את כל הקרובים לי בחיי,
לקחתי פסק זמן כדי להיזכר שוב בדברים הפשוטים, והחשובים לי באמת,
לקחתי פסק זמן לראות את הים, את השקיעות, הכוכבים בלילה בשמים, וצמרות העצים המנצנצות לאור השמש,
לקחתי פסק זמן בלי להבין בכלל למה או מדוע, פשוט כי הייתי מוכרחה, כי זה היה חזק יותר ממני ומכל הפחדים כולם.
לקחתי פסק זמן ועכשיו חלפו שנתיים, ומתחילות לחזור אלי ההשראה, החלומות, התשוקה והלהט בעיניים.
עוד אין לי מושג לאן תנשב הרוח, אבל נצנוצים של חלקיקי תמונות מתחילים לקרום עור וגידים לנגד עיניי, נקודות וצלליות מתחילות להתגבש לכדי משהו, שאני לא יודעת איך לקרוא לו במילים עדיין. אבל זה מתחיל לחיות, מתחיל להיות משהו חדש בחיי.
