פסיכותרפיה? בשביל מה?

זו הייתה תגובתה של אחותי כשאמרתי שאני עומד להתחיל לראות מטפל.

זו התשובה שלי:

ובכן, טיפול פסיכותרפיה יכול לעלות גם משמעותית פחות. ישנן קהילות בריאות נפש שאיתן ניתן

להגיע להסדרים או תשלומים על פי גורמים משתנים כאלו ואחרים, ולא לפי שעה. בנוסף, ניתן

לאתר בקלות מטפלים מומחים או מתמחים בעלות זולה יותר.

שוב, רלוונטי בעיקר לאלו שמתקשים לשלם את המחיר הגבוה.

בנוסף, בחלק מהמקרים הביטוח עשוי לכסות חלק מן התשלום. הכרתי גם פסיכותרפיסטים

שקיבלו פחות מהתעריף הרגיל שלהם עבור מטופלים ארוכי-זמן במצבים קשים.

אני לא משלם כדי לדבר רק עם "מישהו". לפסיכותרפיסט בדרך כלל יש

לפחות תואר שני, ולפעמים דוקטורט. לפסיכיאטרים יש תואר דוקטור.

יש להם שנים של הכשרה, שנים רבות של ניסיון, ועמיתים איתם הם יכולים להתייעץ

אם הבעיה מאתגרת במיוחד או מחוץ לתחום ההתמחות שלהם. אפשר גם למצוא מדריכים עמיתים,

מדריכים דתיים, וכאלו שתומכים בכל מגוון הטיפולים ומותאמים לצרכים של אוכלוסיות מגוונות.

עכשיו, כשאני מבצע השתקפות עם עצמי, התחלתי לחשוב על כל הדברים שהטיפול עשה עבורי.

כשהתחלתי ללכת לטיפול פסיכותרפיה, בשנות ה -90, יכולתי להרשות לעצמי רק אחד ממרכזי

הבריאות הנפשיים הקהילתיים לא למומחה בעל שם. שם, אובחנתי עם דיכאון.

הטיפול העיקרי שהם הציעו היה "טיפול פסיכותרפי בדיבור", אבל היו לי שנים רבות של קשיים

נפשיים לדבר עליהם. מאוחר יותר, כשנפגשתי עם פסיכיאטר, אובחנתי מחדש עם הפרעה דו קוטבית

והפרעת חרדה. פתאום, העבר שלי הפך הרבה יותר ברור, גם אם ההווה שלי היה עדיין בערפל.

יש הרבה מהם לאורך השנים. התחלתי, כפי שעשו רבים כל כך, עם פרוזאק, שהייתה לה השפעה

ניכרת על הדיכאון שלי. זה היה כמו ההבדל בין צפייה בטלוויזיה בשחור-לבן, שקיבלה רק ערוץ

אחד בהשוואה לטלוויזיה צבעונית בעלת מסך רחב, שקיבלה מאות ערוצי כבלים. התרופות שאותן

אני נוטל עכשיו, נותנות לי יכולת תפקוד שלפחות מספיקה כדי להתפרנס ולהיות יצירתי.

כשהתחלתי ללכת למטפל הנוכחי שלי, המילה שבה השתמשתי לעתים קרובות ביותר כדי לתאר

את עצמי הייתה "פתטי." אני כבר לא קורא לזה כך. ד"ר ב' עזר לי לראות חלקים מהעבר שלי באור

אחר ועזר לי לפתח טכניקות ואסטרטגיות כדי להתמודד עם הבעיות שפגשתי אז. עכשיו הוא שומר אותי

על המסלול ומזכיר לי שיש לי את הכלים להתמודד עם בעיות רבות והוא מזכיר לי כמה רחוק הגעתי מאז ימי ה"פתטיים".

כשהתחתנו, עדיין הייתי באמצע הדיכאון הקליני. (גם לאשתי היו בעיות, אבל אני לא רוצה לדבר עליהם כאן,

אלא לומר שכאשר חרדה ודיכאון חיים ביחד הם לא יכולים להחליט לאן ללכת לארוחת צהריים,

וזה רק מעט מהקשיים שלנו). מספר פעמים מאז החתונה שהיינו צריכים לפנות אל טיפול זוגי

עם כדי לעבוד על בעיות הקשורות למין, כסף, וזוגיות ופשוט לחיות ולתקשר יחד.

למעשה, אף על פי שהשתתפתי בטיפול קבוצתי כמה פעמים, מה שלמדתי ממנו זה שזה לא בשבילי.

אני מעריך את העובדה שזה שם אם אני צריך את זה ושהמטפל שלי יכול להמליץ ​​על קבוצה אם הוא

הולך להיות המטפל שמעביר את הטיפול הקבוצתי. אולי פשוט לא מצאתי את הקבוצה הנכונה עדיין,

למרות שמצאתי קהילות תמיכה מקוונות שיכולות לשמש חלק משמעותי לאותה מטרה.

בקיצור, הטיפול נתן לי את החיים שלי, השפיות שלי, מיומנויות ההתמודדות שלי,

הכוח הרגשי שלי, ואת היצירתיות שלי בחזרה.

אני בהחלט יכול לומר כתשובה לאחותי אותה הזכרתי כי טיפול מקצועי היה שווה כל שקל בסופו של דבר.