פניה המזניחות של המשפחה הישראלית המודרנית

הרהורים נוגים עלו בי כשקראתי את תוצאות הדו"ח של סקר שנערך על יותר מעשרת אלפים ילדים בארץ, בשנים 2011-2013 לבדיקת היקף ההתעללות וההזנחה על כל גווניה, בארץ.  מדגם הסקר אינו שייך לאוכלוסיות רווחה או אוכלוסיות מוחלשות. הסקר דגם את כולנו. (** ראה סוף הפוסט)

הנתונים קשים: 48.5% מהילדים התלוננו כי הם נחשפו להתעללות פיזית, מינית, הזנחה רגשית או התעללות רגשית. מחצית ממספר הילדים שדיווחו על התעללות, טענו להזנחה רגשית והתעלות רגשית. האם אכן כל ילד שני בארץ סובל מהתעללות כלשהי? האם אין כאן אולי הגזמה או בלשוני "הרעלת שמנת"?

טבלה מספר 1: היקף הפגיעה וההתעללות בילדים לסוגיה

טבלה מספר 2: הצגת נתוני הפגיעה וההתעללות בקרב האוכלוסיה (חיים בישראל 545,700 ילדים יהודים בגילאים 12-17)

מה קורה לנו? מה קורה בבתי המשפחות הישראליות בארץ? כיצד נתוני הסקר מתיישבים עם דאגת היתר שאני חווה אצל מטופליי כלפי ילדיהם? מתי חל הגיל שבו ילד מופקר ונזנח לנפשו?

כבר בהריון מתחילה "ההיסטריה" של סוג הלידה הנחשקת, תומכת הלידה או הדולה, לידה עם או בלי אפידורל. גדודי יועצות הנקה פוקדות את היולדת מיד לאחר הלידה, אחיות, יועצות שינה ודיאטניות עצות עצות בשפע להורים. נראה שתינוק ישראלי מוצף בשפע רב של מטפלים ועצות. בחודשי החיים הראשונים כל "אם ראויה" לוקחת את הפעוט לבייבי יוגה, שחיה לפעוטות, מתיחות, דיאטנית צמודה ומנהלת קרבות מאסף עם הגננת ושאר האימהות במעון על תזונה בריאה ואורגנית. ואז ביום בהיר אחד התמונה מתהפכת.

ההזנחה נמצאת בכל פינה: גדודי ילדים משוטטים בקניונים הלוך ושוב, ילדים אוכלים צהריים בפיצריה השכונתית יום יום, הקאנטרי קלאב הקהילתי גדוש בילדים עם תיקי ביה"ס שבעיקר מחכים להורים המגיעים הביתה רק בין שש לשמונה בערב. בקיץ ישנם ילדים שמרגע שקמו ועד לשעת סגירת הבריכה הם שם. בימי שישי קרים של חורף כשההורים רוצים שקט, הם כחולים וקפואים, משחקים בבריכה, פוזלים לתיק עם הטלפון המבושש להגיע מההורים. להזנחה פנים מהודרות ויוקרתיות.

בעבר היו "ילדי מפתח", מושג שנולד בשנות ה- 60 של המאה הקודמת. ילדים עם מפתח קשור לצוואר. הם הגיעו הביתה הרבה לפני אימא, אבל אימא של פעם הגיעה בשעה ארבע לכל המאוחר. היום הגנים והמעונות פועלים כבדרך קבע עד השעה חמש ולפעמים אף עד השעה שש. מתי מתראים ההורים עם הפעוטות? מה טיבו של המפגש המתרחש בחמש אחר הצהריים, כאשר הילד מצפה כבר בכיליון עיניים להוריו והם מגיעים עייפים, טרודים ועם רשימה של מטלות חובה שצריך לבצע; לבקר הורה חולה, להשלים קניות לבית לארוחת ערב, לקפוץ לקנות תרופות וכו'.

חשוב לציין, כי נמצא שככל שגיל הילד עולה, כך עולה שכיחות הפגיעה: 42.9% מכלל בני ה-12 דיווחו כי נפגעו מסוג כלשהו של אלימות, לעומת 48.9% מבני ה-14, ולעומת 58% מבני ה-16.

מדוע זה קורה לנו?

1. ישנה עליה במודעות הילדים לפגיעה לסוגיה ועל כן גם ערנות לפגיעה הורית. לפעמים ייתכן שמודעות זו מוגזמת קימעא. באחת השאלות דיווחה ילדה כי חוותה הזנחה רגשית על ידי אימה, ששאלה אותה למעשיה באותו יום בבית הספר ו..נרדמה. ההרדמות דווחה כהזנחה רגשית.
2. היעדרות ממושכת של הורים מהבית והגעתם הביתה עייפים מאוד, בלתי פנויים לתקשורת סובלנית וסבלנית מצידם. פריקת רגשי אשמה על הילדים, בדרך של טענות והצקות, גם היא חסם תקשורת משמעותי. הילדים מצידם, מודעים לפגיעה ואינם סופגים בשקט את התנהגות ההורים.
3. ציפיות לא מותאמות בין הורים לילדים; לאחר שנים בהן ההורים התייחסו לילדם כאל אתרוג באה נטישה של הילד והפיכתו "לגדול", בין לילה. ציפיות אלו גורמות למתח ומריבות בין ההורים לילדים שאינם רוצים את התפקידים שהוריהם מייעדים להם.
4. רצון עז של ההורים להעניק לילדים הכול, אבל ממש הכול. מוילה במושב ועד שני מחשבים נייחים, איי פד בגיל ארבע, טלפונים ניידים, חוגים יוקרתיים וטיסות משפחתיות לחו"ל בקיץ. רמת החיים הזו גובה את המחיר היקר ביותר – זמן הורים וילדים. יוצא שכולם לא מרוצים וכועסים. ההורים מאוכזבים שהילדים אינם מבינים את גודל המאמץ וההקרבה הנדרשת כדי לספק את כל המותרות האלו והילדים מאוכזבים מהיעדרות ההורים מחייהם, ריבוי התלונות, והמשימות בהם צריך לעמוד, כדי להיות "ילד למופת", ל"הורים למופת".
5. קריירות מקבילות של אבות ואימהות, הם לב העניין. בתקופה בה הילדים זקוקים לנוכחות הורית פיזית, ההורים נמצאים גם בשיא מחזור חיי העבודה. שעות העבודה השתנו לחלוטין, במקומות עבודה רבים התחלת ישיבה בשעה שלוש או ארבע אחר הצהריים עם מנהלות שהן אימהות, נחשב לדבר שכיח. לקריירות המקבילות יש מחיר ענק בחיי המשפחה.
6. צורך עז של ההורים להיות "סופרמנים"; עובדים מצטיינים ומצליחים, הורים מספקים, ילדים מופלאים להוריהם הקשישים, בעלי תחביבים, מארחים למופת, טיילים ובליינים. מתכון בטוח שבו מי שנחשב "לבטוח", יחטוף…ולרוב זו המשפחה.
7. ילדים שהיו משעות הבוקר לעצמם, יתקשו בשעה שש בערב להיות ילדים קטנים וצייתנים של הוריהם, שעכשיו פינו את זמנם להיות "הורים". ילד שניהל את עצמו שעות רבות לאחר תום הלימודים, ירצה להמשיך כך גם כשהוריו באו הביתה.
8. ריבוי מספרן של המשפחות החד-הוריות בהן האם מפרנסת יחידה שלעיתים נאבקת על פרנסת הבית. ברור שהאם עייפה יותר, מוטרדת, לא פנויה, דואגת ואולי נרדמת בשעת השיחה עם ביתה.
9. דרישות לא מתפשרות של ילדים ובני נוער לקבל את כל החידושים הטכנולוגיים, הבגדים האופנתיים והבילויים המועדפים. לחץ לא מידתי מופעל על הורים לספק את הדרישות הללו. מנגד חוסר רצון במקרים רבים של בני נוער לסייע להורים במטלות הבית, דבר שבעבר היה מובן מאליו. במשפחות רבות לילדים בוגרים ממש אין שום תפקיד משפחתי. העומס הנופל על ההורים אינו מותאם ואינו סביר. הפערים בין הנתינה ההורית לנתינה של המתבגרים הצעירים, יוצרת מתחים וכעסים רבים.

יש עוד לא מעט לכתוב ולנתח, פנים לכאן ולכאן…ברור הוא שמשהו לא בריא במיוחד מתרחש במשפחות רבות בארץ.

מה קורה אצלכם?

** הסקר נקרא: "התעללות, הזנחה ואלימות כלפי לדים ובני נוער בישראל: בין שכיחות לדיווח. אפידמיולוגיה של התעללות בילדים בקרב ילדים בישראל." הסקר נערך ע"י המרכז לחקר החברה באוניברסיטת חיפה בראשות פרופ' צ. איזיקוביץ ופרופ' ר. לב- ויזל. המדגם כלל ילדים בכיתות ו' – גילאי 12, ילדים בכיתות ח' – גילאי 14 ובני נוער בכיתות י' – גילאי 16. השאלות מנוסחות באופן פשוט וברור. http://soc.haifa.ac.il/~society/images/report_Dec2014.pdf