כן, אני פונה אלייך. אתה בטוח לא זוכר את זה. הייתי ילדה בת 14 שחיפשה עבודה לחופש הגדול. כל כך שמחתי שהתקבלתי לעבוד בחנות הירושלמית המפורסמת, זאת שנמצאת שם בפינה במרכז העיר מול כיכר ציון. השווצתי לכל החברים שהיו ירוקים מקנאה ואתה, ה"בוס הגדול", עשית לי סיור בחנות וביקשת שניגש ביחד לקופה, שהייתה ממוקמת מאחורי הדלפק במעין מסדרון צר.
אני הרגשתי גאווה גדולה. עוד לא התחלתי לעבוד וכבר סומכים עלי ונותנים לי גישה לכסף. נעמדת מאחורי כדי להסביר לי איך מתפעלים את הקופה ותוך כדי הסבר ידייך עברו מהקופה והחלו למשש את גופי. הייתי בהלם. נאלמתי דום. נשימתי נעתקה ולא ידעתי מה לעשות. לך היה מאוד נוח עם החוסר אמירה שלי ולי לא היה האומץ לצעוק לך "לא". ברור שזה היה היום הראשון והאחרון שלי לעבודה במקום. לא סיפרתי על כך לאיש, אבל באותו רגע הבנתי שלגברים אין עליונות על נשים. וקולנו צריך להישמע. עברו מאז מעל 30 שנה ובכל זאת זה צרוב אצלי עדיין בתודעה.
מה הקשר לפמיניזם?
ככה חינכו אותנו להיות "ילדות טובות", להתנהג בנימוס בחברה, שנגדל ונהייה נשים שעושות הכל בשביל שלבן זוג שלהם יהיה את כל הכלים להצליח. נתנו לנו בובות מגיל 0 כדי שנטפל בהן, הגדירו את הזהות שלנו ע"י שפה, מנהגים וקודים חברתיים. ברוב הבתים היה מודל פטריארכלי שבו הבנות עוזרות בכל הקשור לבית והגברים צריכים להרחיב את הדעת.
נכון, נעשתה מאז כברת דרך, אבל עדיין, גם היום, כשהנשים משולבות בשוק העבודה, בהרבה בתים האחריות על כל התפקידים הביתיים המסורתיים עדיין מוטלות על כתפיה של האישה. השיח הציבורי עדיין נמצא שם. כשאנחנו מארחים לארוחת ערב באופן אוטומטי מודים לי על הבישולים כי נקודת ההנחה היא שזה תפקיד האישה, למרות שבן זוגי הוא זה שמבשל. גם המילה בעלי, שנגזרת מהמילה בעלות ובעילה מגדירה את מקום האישה.
באופן אישי אני לא מגדירה את עצמי "פמיניסטית", כי זה שם אותנו על הסקלה של שורפות חזיות ומטפחות שיער בכל הגוף ולא נוח לי להיות שם. אני מתחברת לגמרי לנשיות שלי, אוהבת אותה ומטפחת אותה, אבל תנו לנו כלים מגיל 0. אל תצבעו אותנו בוורוד. תנו לנו בובות לצד המכוניות וכלי העבודה. נהלו שיח אחיד לבנים ולבנות, שיח שיהיה שוויוני בסיפורים באגדות, במשחקים ובחינוך. תנו לנו לשיר בקולי קולות ואל תספרו לנו ש"קול באישה ערווה".
כשאליס מילר ביקשה להתקבל לקורס טיס בקשתה נדחתה על הסף והנשיא עזר ויצמן, שכינה אותה "מיידעלה" שאל אם פעם היא ראתה גבר סורג גרביים או אישה מנצחת על תזמורת. ההיסטוריה הוכיחה אחרת והשמיים הם כנראה לא הגבול שלנו ואין דבר שאמור להדיר את מקומן של הנשים. חשוב להפנים את המסר הזה מגיל צעיר – שנשים צריכות לדעת לדרוש, לקבל, להילחם על הזכויות שלהן ולדעת שאין דבר שהוא מעבר להישג ידם. זה הפמיניזם שלי.
הכותבת: אתי כהן