זוכרים אותי?
אני יפית אלפרסון- אלמליח והשתתפתי בתוכנית ריאליטי "הישרדות" בעונה ששודרה ב2015 ואפילו זכיתי. זכיתי בחיים.
אז אתם זוכרים אותי?
אני מניחה שלא! גם אני לא ממש זוכרת את עצמי!
עברתי את האודישנים בהצלחה, עמדתי בכל הקריטריונים, והתקבלתי לתוכנית.
באותה תקופה המצלמות ליוו אותי 24/7. היה לי קהל מעריצים שדאג לי, עטף אותי וסימס ללא הפסק. לרגע לא הניח לי וגם כשהיה קשה, והיה לא מעט קשה. קהל המעריצים שלי יצא עם סלוגנים, והגיע עד פתח הבית כדי לדאוג למשפחתי ולי. דאג לשלומי, הרים את מורלי, ליווה אותי בדרכי.
והתמכרתי… התמכרתי לתהילה, לאהבה, למעריצים, לאור הזרקורים, לשחרור, לנתינה … אבל העונה הסתיימה והתהילה חלפה.
מוכר לכם?
אני מניחה שכן "היום שאחרי" , כך קוראים לו.
היום שאחרי הניצחון, היום שאחרי ההחלמה, היום שהאסימונים נופלים.
היום שהבטן מתכווצת שהפחדים מופיעים פתאום באמצע היום.
היום של הפחד מכל כאב, מכל בדיקה.
היום של השאלות, של החיפוש כיצד ממשיכים מפה? לאן ממשיכים מפה? מי ממשיך איתנו, ממי אנחנו נפרדים? מי אנחנו? – היום שאחרי…
היום שהתהילה חולפת, שהאנשים חוזרים לשיגרת יומם.
היום שלפעמים מרגיש לבד – שאנשים לא מבינים מה עובר עלייך עכשיו, לא מקבלים את השינוי שחל בך.
את בריאה, החלמת, ניצחת – זה כל הסיפור – אז קדימה תתקדמי…..
אבל אני נושאת בתוכי את הטראומה. היא חקוקה בנשמתי, על גופי. הצלקות עדיין נראות, עדיין לא השתלבו עם העור, עדיין לא ננעלו בתוך מגירות נפשי. יש להן חיים משלהן כמו רכבת הרים מטלטלת בלונה פארק של החיים. יורדת, עולה, מסתובבת, מתהפכת. גורמת לתחושה של אושר עילאי וריחוף באוויר אך לא פעם מלווה בסחרחורת ובחילה.
אחרי כל העוצמות המטלטלות הכל נראה תפל וריקני. ולפעמים נראה שרק אם הדברים נחווים בעוצמתיות, עם אדרנלין מטורף, רק אז הם מקבלים משמעות, רק אז הם חודרים לנשמה.
אמרנו מכורה?
פליטת ריאליטי זו אני. נגמלת מאור הזרקורים, מהאדרנלין, מהעוצמה – מחפשת את דרכי, בודקת מי אני…
נאמנה לבחירותיי גם אם לפעמים הן מתקבלות באכזבה או בחוסר הבנה אצל אחרים. קשובה לעצמי גם אם לפעמים זה מרעיש לאחרים. מדייקת את תחושותיי גם אם לפעמים זה מרחיק את מי שמסביבי. בוחרת לשאוף את מה שנכון לי, לשאוף את מה ששואב ממני…
לומדת לרצות את עצמי, להעניק לעצמי, למרוד במה שהיה, לחדד את מה שקיים – לאהוב אותי!!!
ואתם?
