כילדה שגדלה בשנות ה-80, יש סרטים שנחרטו אצלי כסרטים לחיים. מאחר והייתי רקדנית בלט וג'אז, אחד הסרטים האהובים עלי היה הסרט פלאשדנס. השבוע חזרתי לשעתיים לילדות כשהגעתי לצפות במחזמר בתאטרון תל-אביב. שילוב של קאסט מדהים, ששיחק ושר בצורה כובשת וכמובן שילוב של התלבושות שאפיינו את שנות ה-80 המטריפות, ורוד, כתום וצהוב ניאון, גזרות גבוהות של ג'ינסים ושיער פרוע.
אלכס (ספיר יצחק), בחורה צעירה ויפיפייה, עובדת בבוקר כפועלת במפעל ובערב רוקדת במועדון לילה. בזמן שהמפעל נקלע לקשיים מתפתח רומן בינה ובין בעל המפעל, ניק הארלי. אלכס נבחנת כדי להתקבל לבי"ס לריקוד למרות שפחדה להיבחן, היא העיזה והבינה שמוטב לה לחוות כישלון מלא לנסות בכלל. ניק חשב שלעגל פינות ולנצל הזדמנות זה הדבר הנכון לעשות, ומתערב ומפעיל קשרים כדי שתתקבל וכשאלכס מגלה היא עוזבת אותו. המפעל עובר גל של קיצוצים ובמועדון לילה חברתה הכי טובה עוזבת ועוברת לעבוד במועדון מתחרה כשבזמן הזה היא נופלת לסמים.
ואז, אז הגיעה ריקי גל. איזה עוצמה וכמה כישרון של משחק ושירה. ריקי גל, האנה, היתה המורה האגדית שלימדה את אלכס ותמכה בה להתקדם וללכת ללמוד ריקוד. "כל מה שילד צריך, זה מבוגר אחד שיאמין בו".
המחזמר נוגע בלא מעט נושאים שמעסיקים אותנו על בסיס יום יומי – חברות, אהבה, נאמנות והצלחה. החברות בין הבנות שעבדו ביחד במועדון, והתאחדו לעזור לחברה, גלוריה, שעזבה את המועדון ונפלה לסמים. האהבה בין אלכס לניק למרות העולמות השונים שהגיעו מהם, אלכס הפועלת וניק העשיר שאביו הוא בעל המפעל. והצלחות בחיים, האם מוטב כישלון אומלל מלנסות ואולי להצליח? יש שלב בחיים שהכל אפשרי ויש שלב שכלום לא אפשרי, צריך לנצל את השלב הזה.
