התעוררתי לבוקר שטוף שמש. רוח נעימה פלשה לחדר וליטפה את גופי הרדום עדיין.
רציתי להתפנק עוד קצת במיטה אבל נזכרתי בלוח הזמנים הצפוף שמחכה לי ובחדוות עשייה זינקתי מהמיטה, מתנחמת בהפסקת הצהריים בה אוכל ארוחה מפנקת במסעדה טובה עם חברות.
הבוקר עבר מהר ורק לקראת הצהריים התברר לי כי ארוחת הצהריים תישאר בגדר נחמה לפעם אחרת והפעם אאלץ להרגיע את רעבוני במשהו חפוז.
כעסתי על כל העולם והרגשתי שהיום שלי שהתחיל כמבטיח הנאה הולך ונהרס.
שקעתי במשימה שהוטלה עלי במפתיע ורק לקראת הצהריים כשתקף אותי הרעב, ביקשתי מאחת החברות לקנות לי "משהו" לאכול. בעקבות ה-"משהו" נפתח תחקיר במהלכו הייתי צריכה להחליט בין כריך לפיצה, בין המבורגר לשווארמה, בין לאפה למנה חמה. האמת שאף אחת מההצעות לא קסמה לי. השאלה "אולי את רוצה פלאפל?" כמו נפלה לי מהשמיים. "כן, כן, בטח, אני מאד אוהבת פלאפל וכל כך הרבה זמן לא אכלתי ששכחתי את קיומו של המאכל החביב הזה."
לאחר כחצי שעה חברתי חזרה ואיתה הניחוח הנפלא של הפלאפל, שתוך שניות בישם את כל החדר.
בהתרגשות רבה התיישבתי מאחורי השולחן, והוצאתי את המעדן מהשקית. החזקתי בשתי ידי את הפיתה שקבלה מימדים של הריון כשבבטנה חבויים סלט ירקות קצוץ דק, כדורי פלאפל חמים ופריכים והכול טבול בטחינה מלאה בשום. את כל יצירת המופת הזאת קישטו שלושה פלפלים חריפים.
ניגשתי בתאווה למלאכת האכילה. כל ביס ריגש אותי מחדש והתפללתי שרק לא ייגמר. הטחינה נמרחה לי סביב הפה והשאירה לי סימני שפם, הפלפלים שרפו לי כל חלקה טובה בפה, ואני, לא הייתה מאושרת ממני.
נזכרתי באותם ימים רחוקים בהם הילדים היו עוד צעירים, ימים בהם אחרי יום עבודה מפרך במיוחד, ימים בהם העייפות גברה על החריצות, בדרך הביתה מהעבודה עצרתי ב"פלאפל יצחק" וקניתי פלאפל לארוחת צהריים. ברגע שפתחתי את דלת הבית והניחוח הגיע לאפם של הילדים החלו צהלות השמחה ונמוגו רגשי האשמה על היותי אמא לא מספיק משקיענית.
מנת הפלאפל נעלמה בבטני תוך דקות, נשארתי רק עם טעמם החריף של הפלפלים.
הכעס עבר לי, והבנתי שלפעמים השינוי הוא לטובה, לצאת מהשגרה זו חוויה ואחרי הכול המסעדה תהיה באותו מקום גם מחר.
