זוכר איך הייתי קאובוי אינסופי כאשר סוסי הדמיוני נשא אותי מידי פורים אל בית הספר. רוכב ומסביבי מאות קאובויים שנראו בדיוק כמוני רק קצת פחות מנוזלים. זוכר איך מידי שנה ושנה נתפרו מכנסי הג'ינס הרלוונטיות אל אותם פסי צד שנפרמו מאלו של השנה שעברה. פסים אדומים ובוהקים שבהקו פחות ופחות עם כל עונה, אבל בתפירתם ציוו לי את החיים החדשים. חיים של יום אחד, יומו של קאובוי. אומנם כמו כולם, אבל קצת יותר מנוזל.
זוכר את הילד שלא ידענו מי הוא. זה שסגר את עצמו בתחפושות מכל הכיוונים ולא הוציא מילה. גם כשבני, הרשע של הכיתה, בעט בו, הוא בכה בלי קול כדי שלא ידעו שזה הוא, שאול, הילד שתמיד ישב מאחור. שאול המתחפש המסתורי היה בא ומתנגש בחן בכולנו כדי שנשים אליו לב, אבל אנחנו לא ידענו אל מי לשים את אותו הלב שגם כך לא היה לנו זמן לשים אותו. בטח כשאתה קאובוי בין מאות קאובויים שמחפש חיוך ממלכת הלבבות / פרחים / משהו ורוד כזה, לא זוכר, התורנית.
זוכר את המורה גילה שהייתה שמה סרט בשיער ושני עיגולים אדומים שהשאילה מהאודם של כל השנה אל הלחיים העגולות שלה. העיגולים היו מבריקים בבוקר וממש מזיעים לקראת סוף היום כשהייתה צריכה להפריד בין בני שלנו לבני של הכיתה השנייה בכדורגל של ההפסקה הגדולה. היינו משחקים כדורגל עם התחפושות, עם החרבות והאקדחים ואפילו רעשן אחד שילד אחד לא התבייש להביא. 25 קאובויים בועטים בכדור שהאוויר יצא לו כבר בחנוכה וכל מטרתנו להכניס אותו לשער שעמד בו שאול. ככה גם ידענו שמי שהתחפש בתחפושות מכל הכיוונים היה שאול. כי שאול היה תמיד עומד בשער והפעם הוא שכח להתחפש לשחקן אמיתי ונשאר שוער של כל השנה. גם של פורים.
זוכר את אוזני ההמן שהיו משאירים סינר לבן על המטפחת של הקאובוי שהיינו קושרים מתחת לגרון. היו רק עם פרג. והיה גם מיץ פטל. לפעמים היו מביאים גם מיץ פטל בטעם ענבים, כדי לגוון את הפרג של האוזניים. בני היה מכניס לפה ארבע אוזניים בבת אחת ולועס אותן ביחד עד שהיה נחנק וכל הפרצוף שלו היה הופך לאדום כמו הלחיים של המורה גילה. בסוף הוא היה מעיף את כל הפירורים מהחלון של הכיתה בקומה השנייה והילדים שבכיתה שמתחתינו היו צועקים: "אלוהים מוריד אפר של המן הרשע!" זה היה מצחיק. אפילו שאול היה צוחק מתחת למסכות. בשקט כמובן, כדי שבני לא יחשוב שהוא צוחק עליו.
זוכר את הביתנים שאף פעם לא הבנו מה ההבדל ביניהם. היה שם רעש של שירי פורים מעורב עם ריצפה דביקה וחלקי תחפושות שלא ישרדו עד לשנה הבאה ואמא מאוד תכעס. הביתן של היו"ד-ביתניקים היה הכי מיוחד, ממש מסלול הישרדות אמיתי. כדי להיכנס אליו היה צריך לשלם כרטיס די יקר ואז לזחול בין הכיסאות והשולחנות של הכיתה שלהם שהיו מצופים בניירות צבעוניים והם היו מרביצים עם מטאטאים לכל מי שזחל שם. זה היה כמו בלונה פארק במסלול של המכשפות, רק שלמכשפות מיו"ד-בית היו חצ'קונים אמיתיים על המצח. בסוף גם היה זוכה שזכה באורגן אורות אמיתי. באמת. אחרי זה סיפרו שמי שזכתה הייתה אחותו של המלך של הכיתה שלהם.
זוכר את הבוקר ההוא של אחרי החג. הקאובויים חזרו לתלבושת האחידה והנסיכות ומלכות אסתר חזרו לצמות ולקשת בשיער. חלקן עדיין עם שאריות איפור שלא ירד במקלחת של הערב, שאריות שרמזו באופן דהוי על שמחת האתמול ואפרוריות העכשיו. המורה גילה, שהאודם שלה היה אדום והלחיים היו מלאות רק במילים תקינות בעברית, ניסתה להסביר לנו שבסוף כל חג צריך לדעת לחזור לשגרה ושיש גם לחגיגה סוף פסוק.
הסתכלתי אחורה ולא ראיתי בכסא האחורי את שאול. זה היה מוזר, כי שאול אף פעם לא פספס שיעור של המורה גילה כי הוא מאוד אהב אותה. לפתע נפתחה הדלת ומישהו בתחפושת של מכל הכיוונים נכנס לכיתה. הוא התקרב למורה גילה המופתעת ונתן לה נשיקה עם המסכה המחייכת. כולם התפוצצו מצחוק. אפילו בני הרשע, שלא ידע שהוא צוחק בזכות שאול, המלך החדש של הכיתה. מהר מאוד הלחיים של המורה גילה חזרו להיות אדומות כמו אתמול וראינו שיש לה את החיוך הכי יפה של המורות.
פורים. חג של תחפושות שלעיתים מסתירות ולעיתים חושפות. לעיתים רק פיזית, לעיתים גם מעבר לכך.
שיהיה לכולנו חג באמת שמח!
ומה עם שאול? שאול עבר לשבת בכסא הקדמי. ליד בני, החבר החדש שלו.
