עשר שנים. לא נתפס.
היינו בני 30.
החיים בכף היד. לקחנו כמה מזוודות, תינוק וכלב ונסענו.
למקום לא ידוע, שפעם חשבתי שהיה בית שני שלי, בתור מטיילת. תאילנד.
כמה רציתי בגילאי ה20, להיות אחת מהם, מעין תחושה כזו של חופש ושחרור וחיים אמיתיים.
וכשאכן עברנו לכאן, לא דמיינתי שיהיה כה שונה מכל טיול שעשיתי לכאן אי פעם, והיו המון!
הרפתקנים בנשמותינו, חסכונות בידינו, משפחה תומכת לצידנו, ולא הרבה מעבר לכך, פרקנו את המזוודות, והתחלנו לבנות חיים.
כמה רחוקה הייתי מלרצות להיות אחת מהם כמו עשר שנים קודם לכן! בעצם, לא ידעתי כמו מי אני רוצה להיות בכלל. אבל משהו שם הרגיש לי נכון.
וכך חלפו להן השנים, שנה הפכה לשנתיים, בשנתיים כמעט חזרנו לארץ אבל שנתיים הפכו לשלוש, חמש, שבע… והזמן לא עצר מלכת.
שבע הפכו לשמונה ובערך בשמונה שם גם נולד התוספת המבריקה ביותר למשפחה שלנו, התחילו העקצוצים.
בעברית יפה, קוצים בתחת.
מה הלאה, מתי הביתה, כמה עוד אפשר, ומה באמת חשוב בחיים. למי שמכיר אותי יודע איזה מהפך עברתי בחיי בשנתיים אלו משינוי קריירה מאסיבי, דרך אובדן של חברה טובה בגיל 40 וטיפונת, טעימה מעניינת של מחלה אוטו-אימונית (מאוד אופנתי), בניית עסק משלי מחדש, ילד שלישי וזה! מעט אתגרים, הרבה עניין, מישהי אמרה הגשמה ולא קיבלה?!?
אז לכבוד חודש יוני המרגש עבורי מאוד – שבו אני חוגגת
שלוש עשרה שנות נישואין! כמה לא טריוויאלי.
עשר שנים במדינה זרה שאני אכן קוראת לה בית,
שנתיים לבייבי שלישי ואחרון, איזו התרגשות
שנה ללימודי אימון אישי וכמאמנת, מעולם לא הרגשתי יותר במקום שלי כמו בשנה הזו
מאחלת לכולנו, להסתכל סביבנו ואז להנות מלשאוב השראה ממה שאנחנו רואים (ואולי קודם אפילו ללמוד לעצור)
מאחלת לעצמי להמשיך להרגיש את ההגשמה בכל מובן המילה בחיי
מבטיחה לעצמי להמשיך לאהוב. לאהוב הרבה יותר מכל דבר אחר. את החיים, את העולם, את המדינה המשוגעת שלי, את הבית השני שלי. את המשפחה האוהבת והחברים האהובים, את המתאמנים שלי בכל עצמות גופי. את כל הקשיים יחד עם הפחדים, ההצלחות, הריגושים והחוויות.
לחיי עשר השנים הבאות עם המון תוכניות ושינויים.
המשך יבוא
החיים בכף היד. לקחנו כמה מזוודות, תינוק וכלב ונסענו.
למקום לא ידוע, שפעם חשבתי שהיה בית שני שלי, בתור מטיילת. תאילנד.
כמה רציתי בגילאי ה20, להיות אחת מהם, מעין תחושה כזו של חופש ושחרור וחיים אמיתיים.
וכשאכן עברנו לכאן, לא דמיינתי שיהיה כה שונה מכל טיול שעשיתי לכאן אי פעם, והיו המון!
הרפתקנים בנשמותינו, חסכונות בידינו, משפחה תומכת לצידנו, ולא הרבה מעבר לכך, פרקנו את המזוודות, והתחלנו לבנות חיים.
כמה רחוקה הייתי מלרצות להיות אחת מהם כמו עשר שנים קודם לכן! בעצם, לא ידעתי כמו מי אני רוצה להיות בכלל. אבל משהו שם הרגיש לי נכון.
וכך חלפו להן השנים, שנה הפכה לשנתיים, בשנתיים כמעט חזרנו לארץ אבל שנתיים הפכו לשלוש, חמש, שבע… והזמן לא עצר מלכת.
שבע הפכו לשמונה ובערך בשמונה שם גם נולד התוספת המבריקה ביותר למשפחה שלנו, התחילו העקצוצים.
בעברית יפה, קוצים בתחת.
מה הלאה, מתי הביתה, כמה עוד אפשר, ומה באמת חשוב בחיים. למי שמכיר אותי יודע איזה מהפך עברתי בחיי בשנתיים אלו משינוי קריירה מאסיבי, דרך אובדן של חברה טובה בגיל 40 וטיפונת, טעימה מעניינת של מחלה אוטו-אימונית (מאוד אופנתי), בניית עסק משלי מחדש, ילד שלישי וזה! מעט אתגרים, הרבה עניין, מישהי אמרה הגשמה ולא קיבלה?!?
אז לכבוד חודש יוני המרגש עבורי מאוד – שבו אני חוגגת
שלוש עשרה שנות נישואין! כמה לא טריוויאלי.
עשר שנים במדינה זרה שאני אכן קוראת לה בית,
שנתיים לבייבי שלישי ואחרון, איזו התרגשות
שנה ללימודי אימון אישי וכמאמנת, מעולם לא הרגשתי יותר במקום שלי כמו בשנה הזו
מאחלת לכולנו, להסתכל סביבנו ואז להנות מלשאוב השראה ממה שאנחנו רואים (ואולי קודם אפילו ללמוד לעצור)
מאחלת לעצמי להמשיך להרגיש את ההגשמה בכל מובן המילה בחיי
מבטיחה לעצמי להמשיך לאהוב. לאהוב הרבה יותר מכל דבר אחר. את החיים, את העולם, את המדינה המשוגעת שלי, את הבית השני שלי. את המשפחה האוהבת והחברים האהובים, את המתאמנים שלי בכל עצמות גופי. את כל הקשיים יחד עם הפחדים, ההצלחות, הריגושים והחוויות.
לחיי עשר השנים הבאות עם המון תוכניות ושינויים.
המשך יבוא
באהבה
