מזה זמן מתבשלת עם הרצון לכתוב על הנושא הזה. בראשי מגלגלת מילים, משפטים וחושבת מה אפשר לומר ואיך. שואלת את עצמי מה בעצם אני רוצה בכתיבה הזאת – סתם לשחרר קיטור, זה בסדר, להגיד לנו משהו כ"חברה", נו, ומה יעשו עם זה? עניתי לעצמי שזה משהו שלי שאני מרגישה שנוגע לנו כנשים ולכולנו כחברה מודרנית בשנת, 2019. מרגישה שתחילתה של שנה חדשה הוא זמן נכון לכתוב, אולי להעיר ואולי להוביל לעשייה ולנקיטת עמדה.
יש חנות ספרים, לא רחוק מביתי, שאני נוהגת לקנות בה ספרים. צוות נחמד, חייכני ותמיד מוכן לעזור. מחפשת, מתלבטת, בוחרת ואז נגשת לקופה. ממתינה בתור ובינתיים, בדיוק כפי שהתכוון מי שהניח זאת שם, אני מתבוננת באותם המוצרים הנמצאי ב"קו קופה". אותם המוצרים שרוצים לקדם את מכירתם, שאולי הלקוח ייקח על הדרך לפני שסוגר חשבון ומשלם. אחד מהמוצרים האלו הוא דיסק של זמר ואני שואלת את המוכרת מדוע הם מניחים דיסק כזה ליד הקופה, היא כמובן השיבה שזאת לא החלטה שלהם.
צילום: יהודית אוליבר
אני משלמת והולכת, עם הרבה מחשבות ובעיקר צער וכאב. צער על כך שזה המצב, שהדיסקים שלו נמכרים במקום גלוי, בקו קופה. אני חושבת שכל אחד מאיתנו, בין אם אנחנו לקוחות, עיתונאים, מובילי דעת קהל, שותפים בוועדה שמעניקה פרסים, קופירייטרים, שווה שניתן את הדעת על כך. שנבדוק האם הדבר הזה שאנחנו מתעלמים ממנו, האם זה בסדר? נכון, לא הוגשה תלונה במשטרה, נכון, אין האשמה ברורה, נכון, אין קביעה משפטית. אז מה? האם אנחנו, כחברה לא יכולים לפעול? האם עלינו להוקיע רק כאשר קיבלנו לכך אישור מבית המשפט. האם רק כאשר התנהלה חקירה ממצה ותוצאותיה מעידות שכך הדבר.
אני חושבת שלא כך הדבר, אני מצטערת שכולנו עוצמים עיניים. מתנהגים כאילו זה לא קרה, כאילו הכל תקין, כאילו הבנות הן האשמות. הרי הן רצו, הן נסעו, הן קיבלו, הן נהנו. הן יכולו לבחור, הן יכלו לא ללכת, אף אחד לא הכריח, הן התלבשו, הן נהנו מהפינוקים. אנחנו עוצמים עיניים ומאפשרים לזמר להמשיך למלא אולמות, למכור דיסקים, להנחות תכניות, לכתוב בעיתונים, למלא את הרשת בכתבות ובתמונות, להאדיר ואפילו להעניק פרסים.
צילום: מאתר Pixabay
אנחנו מכשירים את הנורא מכל – את הניצול שאדם עושה לכח, למעמד, ליכולת השפעה. הניצול של צעירות, של חולשה, של הערצה, של מי שלא היה לה מישהו שיידע, שיעצור, שישגיח, שישמור. מישהו שיגיד – את נערה, את אישה, את מכלול של דברים ולא רק גוף שנועד להשביע רעבון מיני של גבר. את אישה שווה ונהדרת כפי שאת – בלי ג'ינסים יקרים, בלי מלונות פאר, זה לא עושה אותך יותר ממה שאת.
הזמרים, האמנים שאני אוהבת להקשיב להם הם אנשים שאני גם מתבוננת על דרכם, על התנהלותם, מקשיבה לאמירותיהם ולדיעה שהם מביעים ביחס לנושאים שונים. המוזיקה של אהוד בנאי אינה מנותקת ממי שהוא אלא, היא חלק ממנו וכאשר אני נמצאת בהופעה שלו אני חשה הערכה כלפיו כאדם וקבלה של מי שהוא. גם כאן, אני לא חושבת שאפשר לנתק את המוזיקה מהאדם, שנמשיך להקשיב ונתעלם מכל מה שמיוחס לו, כי זה מיוחס ולא וודאי.
ובימים אלו שאחרי יום כיפור, שמדברים על סליחה והתפילות עוסקות בכפרה על כל המעשים של האדם. בעיני זה בלתי נסלח, אין סליחה לפגיעה בנערה, אין סליחה לרמיסת כבודה ונעוריה, אין סליחה להחפצתה. ואין סליחה לנו כחברה ולנו כפרטים שמאפשרים למצעד ההערצה הזה להימשך, מאפשרים לו להתקיים ולהמשיך לגלגל סכומי כסף גדולים.
צילום: Luis Quintero מאתר Pexels
אז מה אני עושה, אני עושה מעט – בבית לא מרשה להשמיע, מפנה ראש ומתרחקת מכל מה שקשור ונוגע. בכל עת שעולה הדיון מזכירה את מעלליו הפוגעניים ומבקשת שכולנו נזכור, נזכור ולא נסלח. מתרעמת על הזמנתו למופעים, לאולמות ולמוסדות ציבוריים, כועסת שהן נפגעו והוא ממשיך לדהור על גלים של הערצה. ומה עוד – נחנך את בנותינו להעריך את עצמן כבני אדם מורכבים, לשאוף לקשר שיוויוני עם בן זוג, לזהות כאשר קשר הוא בעל אופי מיני בלבד, לזכור שהן המון ולא להסתפק במעט.