פוטנציאל לא ממומש

השבוע ישבתי עם לקוחה וניסינו לחשוב מה היחודיות שלה בעסק.
השנים שאני מלווה נשים בתהליכי אימון אישיים או בתהליכי יעוץ עסקיים לימדו אותי שיש משהו מהסיפור האישי ששזור בתוך העשייה העסקית שלהן. הנרטיב הזה הוא זה שמהווה את הבסיס למי שהן ולכן כדי להבין מה היחודיות של העסק שלהן, אני מחפשת את ה"למה". מה זה הדבר הזה שבגללו היא החליטה לעסוק במה שהיא עוסקת.
והסיפור שלי? מה יש שם שכל כך משך אותי לעבוד עם נשים? מה משך אותי לגרום להן להבין שהן יכולות לבחור לעצמן את שביל החלומות שלהן ולעשות כל מה שהן רק חולמות?…

לפני כמה שבועות אחותי הקטנה התחתנה ומתחת לחופה אבא שלי דיבר על זה שהם מעולם לא ניווטו אותנו הילדים (אנחנו ארבעה…) לתחום כזה או אחר.
וואלה! אף פעם לא חשבתי על זה.
מעולם לא שמעתי בבית "כדאי לך להיות…" או "מקצוע X הוא מקצוע מאד מכובד שמכניס הרבה כסף".
כן שמעתי שחשוב ללמוד כדי שהציונים יהיו טובים ויאפשרו לי מגוון אפשרויות בחירה בחיי הבוגרים. לימדו אותי להאמין שאני יכולה להשיג כל דבר שאני רוצה, עם תמיכה מלאה מעולם לא עמדו בדרכי.
אבל מה אם זה לא מצליח?

נקודת מפנה ראשונה

לפני כמה שנים שמעתי הרצאה של ד"ר בועז רפפורט על קשב וריכוז.
הרצאה משנת חיים.
משנת חיים במובן הזה שפתאום הרגשתי שיש מישהו שמבין את מה שקורה לי בתוך הראש. כבר הייתי אמא ל-2, MA ביעוץ ופיתוח ארגוני, מנחת קבוצות… עשיתי דרך.
דרך מורכבת. תמיד במלחמה פנימית.
עוד משנות בית הספר, היית בוהה בספרים, קוראת שוב ושוב ושום דבר לא היה נכנס לראש. תלמידה ממוצעת. אף פעם לא הבנתי למה המורות היו אומרות "את יכולה יותר". בבית היו מקבלים באהבה את הציונים שהייתי מביאה, לרוב מעל 80 אבל בבית הספר הייתי סוג של "פונציאל לא ממומש".
בעצם, תלוי איפה.
תנו לי מועצת תלמידים, תנו לי לארגן פעילויות, תנו לי להרים הפקות ואני שם. בלימודים… מנמנמת, נלחמת במחשבות שנודדות ואחר כך חורקת שיניים בלמידה למבחנים.
מההרצאה של ד"ר רפפורט יצאתי נורמלית. הבנתי למה אני ממצה תפקידים בארגונים אחרי שנה- שנה וחצי, למה כשלא מעניין אותי משהו אני מייד נרדמת אבל אם יש משהו שמדליק אותי, אני טסה על 200 קמ"ש.
גם אם לא שמעתי את זה בבית, חווית החיים עד אותו הרגע היתה חוויה של פוטנציאל לא ממומש. את יכולה יותר.
אני מובילה את המתאמנות שלי למקסם את היכולות שלהן. מחזקת בהן את האמונה שאין חלום גדול מדי ואין אשה קטנה מדי.

נקודת מפנה שניה

ונשים, למה נשים? מה מושך אותי כל כך בלעבוד עם נשים?
כשנולדה הגדולה, נאלצתי לחזור אחרי 4 חודשים מחופשת הלידה. הלב משך הביתה, הראש כיוון חזרה למשרד. החלטתי שיש שם משהו במשבר הזה של אמהות וקריירה שנשים חוות אחרי לידה.
זה היה בלתי נתפס מבחינתי שאני צריכה לעצור או להשהות את הקריירה שלי כי בחרתי להיות אמא. קצת כמו אמא שלי…
לקח לי עוד שש שנים של חפירה כדי להבין שהאימהות היא לא מכשול.
ובמקום ל"נפץ את תקרת הזכוכית" שהחברה מציבה לנשים באשר הן, אני בחרתי להעלים אותה 😉
הבנתי שיש לי את היכולת ללוות נשים אחרות למצוא את הדבר הזה שעושה להן טוב, לגרום להן לעשות את השינוי שהן מייחלות לו, שינוי שיגרום להן לקום בבוקר בחיוך ולא להיות כבויות כי בחרו בדרך כזו או אחרת.
להתחיל לצעוד בשביל החלומות שלהן.