מי אמר שרועה לא צריכה להתלבש יפה לעבודה. בכפרים, בשווקים ובין עדרי האלפקות בפרו גילינו פאשניסטות נפלאות וחגיגה של צבעים, בדים וכובעים. 
עמדנו בכיכר של קוֹקֵקַאנְצָ'ה – כפר הררי שכוח אל, 200 תושבים, בתי אבן עם גגות פח, חיים צנועים, חיוכים ידידותיים. מריה ושלוש מהאורגות שלה כבר חיכו לנו: חצאית שחורה עם אימרה רקומה, ז'קט אדום, שַל יפהפה, ועל הראש האקססורי ששידרג את כל הלוק לרמה של בגד לאירוע – כובע בצורת צלחת קעורה עם ריקמה גיאומטרית שלא תיאמן.
המארחות שלנו בקוקקאנצ'ה לא היו יוצאות דופן. כמעט כל אשה שפגשנו בדרך – הרועות של עדרי האלפקות והלאמות, המוכרות מאחורי הדוכנים בשווקים, הכפריות שהולכות קילומטרים בהרים בגובה 4,000 מטר עם תינוק על הגב – כמעט כל אחת מהן היתה חגיגה של צבעים, בדים וכובעים! שכבות של פריטי לבוש בגוונים עזים, שאת כולם, למדנו אחר כך, הן מפיקות מפרחים, חרקים ואפילו כמה סוגים של טחב.
ואיזה מגוון של כובעים. כובעי פדורה סטייליסטיים, כובעי באולר מלבד כהה שחדרו מארצות המערב ואומצו כאופנה, כובעים שנראים כמו קערת פירות, מגבעות לבנות גבוהות שמזכירות צילינדר קולוניאלי ומעידות על כך שהחובשת היא סוחרת, כובעים שנראים כמו נברשת מוזרה שחבשו כל מוכרות הבדים בשוק של פיסאק. מקורות ההשראה הם מסורת בני הקצ'ואה מעורבת בהשפעות קולוניאליות ומערביות, ומסלול התצוגה הזה של האנדים לא נגמר.
יוהאן המדריך, שתיווך לנו את המראות והמנהגים של בני הקצ'ואה, מציג לנו את המבוגרת בחבורת המארחות שלנו: "זו דונה מריה, המאסטר של האורגות", הוא אומר ורואים שהוא רוחש לה הרבה כבוד. על הכתפיים של דונה מריה, מסתבר, מונחת משימה עם משמעות כלכלית וחברתית ענקית – שימור מורשת הטקסטיל של קוקקאנצ'ה. היא מדריכה את הנשים בכפר ונשים נוספות בסביבה להצטרף למעגל הטוות והאורגות, להגדיל את פרנסת המשפחה ועל הדרך לשמר את המסורת ולהנחיל אותה לדורות הבאים.
מריה והאורגות שלה מובילות אותנו אל חצר תחומה בגדר, ובתוכה שני מבנים קטנים. היא מתייצבת בשער החצר מחבקת כל אחד מאיתנו שנכנס בשער ומפזרת על ראשו עלי כותרת של פרחים. במבנה אחד בחצר נאכל ארוחת צהריים (וההיכרות עם האוכל הצנוע של האנדים הוא סיפור בפני עצמו). במבנה השני מציגות לנו האורגות של קוקקאנצ'ה את העבודות הנהדרות שלהן. שטיחים, אריגים, צעיפים, מצמר אלפקה, מצמר של בייבי אלפקה ומצמר כבשים. בכניסה למבנה, בתוך סיר, מתבשלת פקעת צמר כחולה ומריה מראה לנו את פרח הלופין הסגול שאנחנו רואים במקבצים יפהפיים לאורך כל הדרך בהרים. הוא זה שאחראי לצבע הזה. ברור שהתבצעו רכישות. שטיח אחד נהדר הורד מהקיר ועשה את דרכו לישראל.
"האריגה היא מסורת שנעלמת אם אתה לא משמר אותה", אומר יוהאן והחברה שהוא עובד עבורה לוקחת אחריות. Mountain Lodges of Peru, שאיתה אנחנו עושים את הטיול הזה, היא חברת טיולי יוקרה, שיש לה אג'נדה חברתית. בבעלותה שבעה לודג'ים מתוקתקים באנדים, שתושבי הכפרים המקומיים שותפים בהם , ויש לה גם אירגון ללא כוונת רווח, שתומך ביוזמות סטארט אפ מקומיות. מריה היא אחת המעורבות בפרוייקט. ביוזמת החברה היא מסתובבת בכפרי הסביבה ומלמדת נשים את מלאכת הטוויה, הצביעה ואריגת הטקסטיל המסורתית.
בדרכנו החוצה עברנו שוב בכיכר של קוקקאנצ'ה. שתי נשים עמדו שם ודיברו. מדברות והידיים מתנועעות בלי הפסקה. כבר ראינו את המראה הזה אינספור פעמים בדרך. על יד אחת כרוך צמר ובשנייה מקל עץ ועליו מתלפף החוט הנטווה, והסליל נע וקופץ ללא הפסקה בזמן שהן משוחחות. טווי את הצמר, טווי את היום, טווי את הסבל והחלום..
יש מקרים שבהם הצבעוניות הפנטסטית והסטיילינג של האנדים לא פוסחים על הגברים. בפתח Huacahuasi Lodge, בא לקראתנו חואן, צעיר בשנות העשרים שלו, עם חיוך ביישני ועיניים טובות. הוא נועל הויוטאס – סנדלי גומי שחורים עשויים צמיגים ממוחזרים, שנועלים פה כולם, גברים ונשים. בחוץ 6 מעלות אבל כולם בסנדלים. הוא לובש מכנסי כותנה פשוטים, אבל מעליהם – הוד והדר. פונצ'ו ססגוני שזור פסי כסף, שארוגים בו דימויים מהטבע וסמלי אינקה, ועל הראש כובע שגדילים ורצועות בד צבעוניות מתנופפות ממנו לכל עבר עם כל תנועה שלו. בארוחת הערב מתברר שבגדי הטווס האלה הם לא מדי שירות הזויים של צוות הלודג'. כך מתלבשים הרווקים כאן, מבאר לנו אַבֶּל, תושב קוסקו, עוזר-מדריך ליוהאן. חואן ימשיך להעמיס מזוודות, למלצר ולבדוק את הטמפרטורה בג'קוזי, עם שפת הגוף המצטנעת והמראה הטווסי המפואר, עד שימצא כלה. אז יירגעו קצת הצבעים והגדילים וכל ההופעה תתמתן.
זה היה טיול מכונן. 10 ימים בעמק הקדוש בהרי האנדים בפרו, כל הדרך למאצ'ו פיצ'ו. מפגש עם פלאי טבע, פלאים מעשה ידי אדם, ואנשים מקסימים וצנועים, שבלי להתכוון מלמדים אותך משהו, שאת לוקחת איתך הביתה, לעולם הפחות צנוע שלך.
עוד על הטיול שלי בפרו: דרך המלך למאצ'ו פיצ'ו
