שבועיים בטנזניה ואני מרגישה ממש בבית. ככה זה שיש לך 11 ילדים על הראש ואתה מבין שאם אתה לא תטפל בהם, הם יצטרכו לטפל בעצמם.
הדברים שאני נחשפת אליהם בבית היתומים ובמקום הזה אינם פשוטים לעיכול לאנשים המגיעים ממדינות מתקדמות כמו שלנו ולי באופן פרטי מבחינה אישית כאמא כאשה וכאדם.
אין במקום הזה חוקים , וגם אנשי החוק כאן מושחתים ומונעים ע"פ רצונם וצרכיהם האישיים בלבד.
אין במקום הזה סדר , לא חיצוני בדרך שבה הדברים נראים ולא פנימי בדרך שבה הדברים מתוכננים בכל נושא , מחדר ילדים בתוך בית ועד תוכנית לימודים בנושא מסוים לכיתה בבה"ס.
אין במקום הזה ניקיון , כי ניקיון זה מותרות ואם תשאלו אותי מה חשוב יותר סבון רחצה או ארוחת צהריים, אז ארוחת צהריים לוקחת בגדול , אנחנו פשוט לא מסוגלים לקלוט את זה.
אין במקום הזה השכלה, ואם יש היא מעטה ומאוד לא מתקדמת יחסית לעולם מסביב , בכל נושא בכל התחומים .
אין במקום הזה פחד ,מה כבר יותר גרוע מלחיות בלי אוכל ומים כמה ימים ? להיפגש עם נחש , אה זה בקטנה , מה שצריך לקרות יקרה ואומץ אינו תכונה מוערכת במיוחד , כולם נולדים אמיצים ,כאן לא נאבקים בפחדים ולא מתגברים עליהם, כאן חיים אותם ומקבלים אותם כחלק בלתי נפרד.
אין במקום הזה תשתיות , לא חשמל, לא מים חמים , לא כבישים, לא בורות ניקוז , כל אלו דורשים סדר ,חוקים , נקיון והשכלה ,וכסף.
וכשאין כסף , אין דרך לצמוח קדימה ואתה קם בבוקר ליום שאולי לא תאכל בו וכל מחשבותיך נתונים להישרדות אמיתית.
אבל בתוך החוסר העצום הזה של האין , אני מגלה כ"כ הרבה דברים שיש לאנשים שחיים פה ולומדת בשקט כמה המלא שחשבתי שיש לנו , הוא החלק היותר קשה לתקן בחיים ואנחנו כ"כ מורגלים אליו בלי לדעת בכלל שמשמעות לא צריך לחפש בשום מקום כשאתה חי בפשטות , בלי לדעת, המשמעות שכולנו רודפים אחריה בעשיה, בהצלחה, באהבה פשוט קיימת אצלנו ובתוכנו כיצורים חיים מהרגע בו נולדנו , ואם נחדול לחשוב מה נשאיר אחרינו בעולם הזה ופשוט נהיה מה שאנחנו אז באמת נמלא את היעוד שלנו.
אז תרשו לי לכתוב את הטקסט הזה מחדש :
הדברים שאני נחשפת אליהם במקום המופלא הזה פשוטים וחשובים במיוחד לאנשים המגיעים ממדינות מתקדמות כמו שלנו ולי באופן פרטי מבחינה אישית כאמא כאשה וכאדם.
יש במקום הזה שמחה , שמחה גדולה, שמחה מדבקת , שמחה יומיומית , שמחה נקייה ,שמחה ללא סיבה או מטרה או הצלחה או משמעות , פשוט כי נועדנו לשמוח במי שאנחנו, במי שאתנו ובמה שהיום יביא אלינו.
יש במקום הזה כבוד , כבוד בין צעירים למבוגרים , כבוד בין גברים לנשים , כבוד בין מקומיים לזרים , כבוד של האדם לטבע מסביבו , כבוד בין האדם לחיות שנותנות לו מזון , כבוד להיסטוריה של האדמה עליה הם חיים, כבוד לכל אחד והדת שלו וכבוד לנזקקים , לחולים ולזקנים.
יש במקום הזה אהבה , אהבה בין אדם לאדם , אהבה בין גברים לנשים , אהבה בין אדם לחיה , אהבה בין אדם לטבע , אהבה לזולת , אהבה לאמונה מכל סוג , אהבה שמתבטאת בשמחה, בריקוד, בצחוק מתגלגל, אהבה עמוקה שרואים בעיניים, אהבה בצבעים עזים, אהבה פשוטה חסרת קישוטים, אהבה לחיים.
יש במקום הזה חברות ושיתוף , גורל אחד וצלחת אחת יאכילו פיות רבים. חבר שנקלע לרחוב ילקח מידית לבקתה עם 10 נפשות ויחיה איתם עד מתי שיוכל לצאת אל הדרך שלו , עד מתי שיוכל לעזור ולתת לאחרים במצבו, הם אינם שופטים גם לא את אלו שהביאו על עצמם את המציאות העגומה, הם פשוט מושיטים יד וחולקים את המעט שיש להם.
יש במקום הזה אושר, אושר פשוט, אושר מתמשך שמורכב מהבנה בסיסית במהות הפנימית שלנו כיצורים חיים בעולם הזה. אושר כי אכלתי היום ארוחה אחת טובה, אושר כי היום רקדתי עם חבריי ללא נעליים, אושר כי השמש היום זורחת והגשם מחר ייתן לנו מים להשקות את החיות , אושר כי ראיתי פרח ורוד פורח בדרך, אושר כי עץ הבננות הבשיל.
אז ברגעים בהם אני נסדקת בתוכי מתוך כל האין שקיים פה, מתוך הכאב שעולה בי למראית תמונות שבעולם שלי הם בלתי נתפסות על הדעת , אני מנסה ללמוד מהם ולהבין שכל מה שאני רואה שאין להם – יכול להשתפר והוא בר תיקון , אבל מה שיש לאנשים ולילדים האלו במקום הזה, את זה לא יכולתי להביא, ללמד , או לעשות בשום צורה , את זה לא יכולתי לשנות בשום דרך בה הייתי בוחרת לעזור.
וזה לא שאצלנו אין את הדברים האלו , אלא זה שפשוט כשכאן יש את הדברים האלו זה כ"כ בולט על רקע החוסר הגדול שקיים ומפתיע אותי כל יום מחדש , כי אנחנו התרגלו לשמוח, לאהוב , לכבד, ולהיות מאושרים מדי פעם וכמעט תמיד זה בגלל שיש לנו את כל מה שחסר כאן.
רבים מכם שאלו אותי כיצד אעזוב את הילדים האלו ? מי יאכיל אותם כשאני אלך ? האם המפגש ביננו לא ירע להם כשאנטוש אותם אחרי כ"כ הרבה ליטופים , האם הפלסטר הזמני הזה יחזיק ואיזה סיכוי יש להם בעולם שנולדו אליו?
אז עכשיו אני יודעת שמה שאני נותנת לילדים האלו בזמן הזה ישאר איתם לעולם ויחזיר להם ניצוצות לעיניים וישיב לחיים את ליבם השבור כי מת באיטיות מי שמונע מעצמו מערבולות כפי שפבלו נרודה כתב , וכששותלים אהבה קוצרים תקווה.
וכן יש לי גם תוכנית מפורטת , להמשיך את דרכי , ולהביא מאיתנו מעט תקווה למקום המופלא הזה שקוראים לי בית היתומים פארג'ה , אתם תשמעו עליה ותפילתי שתהיו חלק ממנה.
השבוע שאלתי אותם מה משמעות המילה פארג'ה בסווהאלית והם אמרו לי HAPPINESS
חייכתי לעצמי ודמעה גדולה של אושר זלגה מעיניי.
Happiness always
איילת.
