עת השתחררתי

לפני כמה שנים טובות שירתתי בצבא, כמו רבים מאיתנו. תקופה זו לא הייתה מהטובות בחיי, למרות שלפי הפנטזיה שלי הייתה אמורה להיות מושלמת. אני לא נוהגת להתרפק על תקופות בחיים,  בעיקר לא על כאלה שאינן טובות,  אולם דווקא בגלל כל מיני תהליכים שעברתי ולימודי טיפול שונים (NLP, מיינדפולנס, תטא הילינג), תקופת הצבא מתגלית לי כל פעם כתקופה מכוננת בחיי. שירתתי בבסיס רחוק בדרום הארץ כמש”קית קשר, תפקיד שהיה שנוא עליי מהתחלה. תמיד רציתי לעבוד עם אנשים, לא עם מכשירים. לא הבנתי מאיפה זה נפל עליי. בהתחלה ניסיתי להתנגד ולהסביר שזה ממש לא מתאים לי, אבל לא הקשיבו לי (כיום אני מניחה שקצת יותר מקשיבים). בגלל שהייתי מאד ממושמעת וסתגלנית, קיבלתי את רוע הגזרה ולפחות התנחמתי בזה שקיבלתי בסיס רחוק, כפי שביקשתי. השוק הראשוני היה גדול משציפיתי.  באתי מתל אביב, “צפונית”, ביום חורף מושלג  לבסיס סגור שמורכב ברובו מאנשי קבע מדרום הארץ, הרבה חיילים מעיירות פיתוח, והרבה מאד תסכול ברקע. פתאום אני זו שהייתי חריגה שם. מהחממה שהגעתי, שלא קיבלה אליה אף אחד מלבד מי שהוא כמוה, הגעתי למקום שאני לא שייכת אליו, זו הייתה חוויה קשה. כבר מהתחלה הרגשתי שלא באתי מצויידת במספיק משאבי נפש כדי לעבור את התקופה הזו. הייתי חסרת בטחון, לא הרגשתי אהובה, לא היה בי מספיק חוסן נפשי להתמודד עם אנשים וסיטואציות שהיו זרות לי.  לא הסתדרתי כל כך עם אנשים שהיו שונים ממני. אם זה במונחים של צבא, אז לא ממש הייתה לי כימיה עם  האפסנאים, טבחים, רס”רים ושאר אלה שטוב תמיד לשמור איתם על קשר. המפקד שלי היה פליט מעולם התעסוקה בחוץ, שחזר לצבא כאיש קבע והוציא את כל העצבים שלו עליי בכל הזדמנות אפשרית, כולל צעקות וזריקת חפצים לעברי כל פעם שהיה צריך להוכיח את האגו שלו מחדש (אולי חשב שזה יגרום לי להבין אותו יותר טוב). שנאתי את מה שעשיתי ופתאום הרגשתי שאין לי איך לצאת משם, כלא.  כל אלה ועוד נתנו לי סתירת לחי שהעירה אותי מהתרדמת שהייתי בה. הבנתי שפה אולי נמצא העולם האמיתי ולא איפה שאני גדלתי. פתאום במקום כל כך רחוק, כנראה משהו בתת מודע אישר לי, שאני יכולה למרוד בכל המוסכמות והערכים שגדלתי עליהם ולהפסיק להיות הילדה טובה. זה התבטא בכך שנשפטתי כל שבוע בערך על משהו אחר ואפילו קיבלתי “על תנאי” בכלא, שברתי כמה פעמים שמירה, החלפתי חברים בלי הפסקה (אפילו יצאתי עם כמה במקביל)  והייתה לי גם חברות ארוכה עם בחור מעיירת פיתוח, למורת רוחם של הוריי.  גיליתי בתוך תוכי יכולות הישרדותיות ואומץ רב לעבור את תקופת “המאסר” הזו.  כל זה קרה בבסיס דרומי עם נוף מדברי, שמאז השחרור לא חזרתי אליו יותר. כמה שתקופת הצבא הייתה גרועה לי אז, היום בדיעבד, כשאני מנקה מעצמי כל מיני אמונות חוסמות ומכשולים שעומדים בדרכי, אני מבינה שכנראה הייתי צריכה לעבור את הדרך הזו כדי לגדול ולצמוח. מסתבר שבתוך תוכי היו לי חוזקות שלא הייתי מודעת להם. רק היום אני מבינה כמה הייתי אמיצה לשרוד שנתיים במקום כזה, כמה יכולות  גיליתי בעצמי באותה תקופה, איך הצלחתי להתחבב על כל מי שרציתי ולהשיג בסופו של דבר את כל מה שממש היה חשוב לי. כשהחלטתי ללמוד NLP, רציתי לתקן בעצמי כל מיני דברים מקולקלים וגם להעביר את זה הלאה, לעזור לאנשים לעשות שינויים בצמתים חשובים בחיים. במהלך הלימודים התחברתי יותר לעצמי, למקומות רדומים שביקשו להתעורר,  למשאבים שקיימים בי והיו קיימים גם בעבר, אך לא הערכתי אותם מספיק, לאינטואיציה שלי שזה אולי הדבר הכי חשוב. שנים רבות לא הקשבתי לעצמי בכלל, עשיתי דברים כי צריך, כי כך החברה רוצה, כי ככה חינכו אותי, כי אני רוצה שיאהבו אותי. ברגע שהבנתי שהכי חשוב זה שאני יאהב את עצמי (זה לקח הרבה זמן), התחלתי להקשיב לאינטואיציה שלי ואפילו לסמוך עליה.  ראיתי ששם נמצאות כל התשובות. כשאני נזכרת בצבא, אני יודעת שהייתי הכי אינטואיטיבית שם. רק כאשר התרחקתי מהסביבה הטבעית שלי, מהחברים, מהמשפחה ומכל מי ששפט אותי, עשיתי את מה שבאמת רציתי. בתוך הכלא שנמצאתי בו פיזית,  הייתי בעצם ציפור דרור. וכשאני דנה בזה יותר לעומק, אני שואלת את עצמי איפה היה הכלא האמיתי, אי שם בדרום הארץ או בפנים, עמוק בתוכי, בתוך הלב. שבת שלום מיקה