פקחתי את עיניי ומיד העפתי מבט לעבר השעון, לראות, האם אני יכולה להמשיך לישון עוד קצת, מבלי להרגיש רגשי אשם על היותי בטלנית.
הקול הראשון שהגיע לאוזניי, היה קולם של הציפורים המצייצות שיר שמח של אביב. קולן נשמע חזק וברור על רקע הסביבה, שלשם שינוי הייתה שקטה. בשעה זו, בדרך כלל כבר כל הסביבה רועשת. מכוניות נוסעות וחוזרות, ילדים רצים וגננים מנקים גינות עם מפוחים מרעישי אוזניים.
היום, בערבו של חג הפסח המשונה הזה, של ימי קורונה, הכול היה שקט.
חג משונה נפל עלינו השנה. הוא יהיה קצת עצוב, קצת מבודד, מלא געגוע, דמעות וגם תקוות לימים טובים יותר.
אנחנו יצאנו לחופשה מכל הלחץ שלפני ליל הסדר, אין קניות, אין בישולים, אין מתנות. את כל השליטה מסרנו בעל כורחנו לטבע שלקח פיקוד. הוא זה שמנקה את העולם, עושה סדר מחדש, מנפה את כל מה שלא באמת חשוב, צובע מחדש את השמיים, נותן מקום לפריחה חדשה והציפורים שרות לו שירי הלל.
איזו מקהלה עליזה. מעניין מה הן שרות? מה מילות השיר? מבלי להבין, אני יודעת שהן שמחות. סוף סוף קולן נשמע, עוצמתי וברור ולנו יש את הזמן והשקט להקשיב להן.
התגנבה ללבי איזו תקווה קטנה, שאחרי הפסח יתחיל להיות שיפור במצב, אז קמתי ליום חדש, בפעם ראשונה אחרי הרבה זמן, עם קצת שמחה בלב.
מוזיקה ברקע, הליכה בתוך הבית, ביקור של הילדים מעבר לגדר וזרי פרחים שהונחו על סף דלתי הוסיפו שמחה רבה ליום הזה.
עוד לא החלטתי האם החיוך יישאר על פרצופי ויתפוס שליטה בהמשך היום או אולי דמעות הגעגוע הם שימשיכו לנזול ולשטוף את פניי. הרגישות גדולה וכל קצות העצבים, חשופים כמו חיילים בצריח.
לחג הפסח שמות רבים ולכל אלה שכבר ניתנו לו, החג הזה הספציפי, ייזכר בתארים חדשים של חג בימי קורונה, חג בצל ההסגר, חג הבדידות.
יש ניסיונות רבים להקל על הימים העוברים עלינו אבל הם כולם רק מטשטשים לכמה רגעים את הכאב הגדול באמת ואת הקושי הרב שבבדידות.
הצורך לגעת, לחבק, לנשק ולהריח קיים בכל רגע ורגע, נוכח, מתעצם וכואב.
בערב נשב כולנו מול המסכים, ננסה להרגיש יחד עד כמה שאפשר.
אני אישית מקווה שאצליח להסתיר את הדמעות שבטוח יתלוו אליי למסיבה.
