ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות משתרעת הבוקר בין שמונה וחצי לשתיים עשרה וחצי. אז אצא לאסוף את שמנמונת הקסם מהגן.
בין לבין נפרשות לפני ארבע שעות לעצמי.
אני, ערימות הכביסה הכלים הניירת שהצטברה. הדאגות. המחשבות. הכלים. המיילים שצריך להתייחס אליהם. כמה הבטחות שנדחו לסוף החופשה הענקיסטית.
אני. עם עצמי. בבית מבולגן רצח, לבד.
לק. אקבע תור למרוח לק על האצבעות ברגליים. כי זה, לק אדום בוהק מסמן יותר מהכל את החירות שלי כאדם, כאישה, לא אמא!
רגע, קודם אשתרע בלי חשש מזיקין על הספה כשאני. אני. מחליטה במה לצפות. ואני אצפה. כן כן אני אבהה בפרצוף אידיוטי, רפויית איברים בסרט שאמנם כבר ראיתי עם מריל סטריפ וסטיב מרטין ואלק בולדווין על גירושין וחיבורין ומכאובי לב הוליוודים שכוללים הסתדרות כלכלית, נראות מופלאה בגיל חמישים פלוס וקורואסונים חמים טריים נוטפי סקס ושוקולד.
אז מה אם באמצע מגיח ראסטה מן מלווה בנערה מצחקקת. אני מיד מכריזה שזאת הטריטוריה שלי הבוקר ושאז מה אם יש לו שש עשרה שעות חופשיות…אפילו לא מנסה להעמיד פנים שאני באמצע שיחת ועידה עם יושבת ראש שדולת הנשים לקידום מעמד האישה באשר היא אישה. הוא מחבק מתרפק ונמוג.
אני בוהה באדיקות. הו חופש. שיחרור. עצמאות. גבולות גיזרה.
אני סתם מתלוננת. אני משוגעת על תותית, מר עגבניה וחבריהם. הכי אהבתי את מרתון הנסיכות של דיסני. בחיי. הקטנה ניסתה להתחמק מהיפייפיה הנרדמת אבל אני לא ויתרתי.
ואיזה כייף עשינו במדבר כשקטפנו כוכבים, בחיים לא חשבתי שאוכל להניח ראש על מזרון מטונף כזה וגם לעצום עיניים. כשמעלי חופה של כוכבים.
וזאת ההזדמנות להודות למי שצריך על העובדה שראסטה מן לא התפגר לי שם מהתקף אסטמה. כי את המשאף השארתי בבית…
כמה מהמם היה כשנער הפלא שלי התגבר על "לישון מחוץ לבית" במחנה הצופים. איך הרוויח את עצמו בדמעות וזיעה. שלו ושלנו.
ואיזה כייף היה בשלושת הימים שבילינו בעיר העתיקה שעל שמה חייבים לקרוא מרק: עכו.
למה מרק? כי היה שם לח ברמות שרק מרק יכול להבין. מרק מהביל, מעלה אדים ובלתי צלול לחלוטין.
האכסניה שבה בחרנו להתגורר הייתה סמל מופלא לדו קיום ולהגינות תמחירית. ברצינות!
מה שלמדתי במהלך אותם שלושה ימים לחים הוא שיש יותר סיכוי כרגע לשלום במזרח התיכון מאשר לחיבור חביב בין שתי משפחות שונות זו מזו. לא שכולם מתנגדים.. ולא שכל הזמן זוועות. רק ככה, קצת, נו טוב, המון פרצופים, קיטורים נחרות ועוד שלל קולות שבנות בטווח הגילאים 10-30 מסוגלות להפיק.
המתולתלת ואני מצאנו את עצמנו מחשבות מסלול מחדש כל רבע שעה. מחשבות כמה עמוק הים והאם נצליח לשחות לקפריסין מהר מספיק לפני שיטרפו אותנו הכרישים. מכיוון והתשובה ידועה. היא תצליח. אני אטבע. נשארנו על היבשה לסבב חימוצין נוסף.
לסיכום. אופטימיות התמדה ונחישות. ככה אמרנו אחת לשניה. היא עם פנים בסגנון "איש הפיל" מהתקף אלרגי עלום ודלקת אוזניים ואני עם התקף כאבי בטן מהגהנום.
בטח בטח. קצת זמן והכל יסתדר. מילמלתי זולגת לתחתונים.
מה לא היה כייף לבקר את הקירח בטיפול נמרץ? לראות אותו לבוש בירוק על גבול צהוב ומחובר לבוקה מרהיב של חוטים צבעוניים. בזכותו דגמנו כל פחמימה באיזור בית חולים מאיר.
וכאן המקום להודות שוב, לאותו גורם על-חלל שהציל אותו והשאיר אותו איתנו. אבא מהמם וקירח לנצח.
כמה מדהים היה לגלות שמתוך נער המחאה השונא כל הפציע בחור אחראי שהלך כמעט כל יום לעבודה של גדולים ועשה חייל. זה עלה בהכנת כריכים ובשינוע. אבל בכל זאת, התרגשתי. נשבעת.
בין לבין היינו בים. בקולנוע. אכלנו מיליון שניצלים. סירי פסטה. קערות סלט. דליי גלידה וכמה ארטיקים. מלא אבטיחים עם בולגרית. שתינו מים ומרחנו קרם הגנה.
היינו יחד. יחד. יחד. ראינו מלא דברים בטלוויזיה וביו טיוב. אירגנו חדר מחדש. ישנו עד מאוחר. וקמנו עצמונית. התחבקנו ואז עוד קצת. היה חם נורא. וניסינו לחסוך בחשמל. ובכל זאת המזגן הוא גיבור אוגוסט שלנו. ללא צל של ספק.
חגגנו שני ימי הולדת ועוד אחד לקירח שהגיע למצוות ושרד כדי לספר. 50.
בקיצור. כמו כל משפחה ישראלית ברמה סוציואקונומית בינונית ומטה.
היינו כאן. הזענו. ביזבזנו את המשכורת שיולי-אוגוסט גזלו מאיתנו. התעצבנו. צחקנו. ייחלנו לספטמבר.
ועכשיו הוא כאן. חופש גדול גדול. הא, כן עד השבוע הבא. אז יתחיל קרנבל החגים…