אני זוכרת את העץ הזה. הוא נשתל ע"י סבתי בחצר בית הקיט שלנו בפרברי מוסקבה כשהייתי בת 4 בערך. סבתא לנה חפרה לו שקע באדמה הלחה ואמרה: "כאן יהיה הבית של עץ התפוחים שלנו. נטפח אותו ונעזור לו לגדול, והוא יתן לנו תפוחים עסיסיים."
מייד דמיינתי את הביס של התפוח על הלשון, קשיח ומתוק, עם הרבה מיץ.
חופשת הקיץ הלכה והתקצרה. שאלתי את סבתא מתי העץ יתן לנו כבר תפוחים טעימים. בקרוב נגמר הקיץ ואני חוזרת הביתה. סבתא צחקקה. "דברים טובים לוקחים זמן. אולי כשתבואי בקיץ הבא תוכלי לטעום מהתפוחים."
באותה השנה הוריי התגרשו. לא שלחו אותי יותר לבית הקיט של סבתא לנה כי הפכה להיות אוייבת, האמא של האוייב – אבי.
מדי פעם דמיינתי את עצמי ניגשת לעץ התפוחים שצמח באדמה הלחה וקוטפת לי פרי. אני זוכרת היטב את הטעם.