על- פי נושאי כתיבתי בשבועות האחרונים, עשוי מישהו מבין קוראיי המסורים להאשים אותי בקצת "אסקפיזם". בעוד כל הארץ רועשת ורוגשת לה בין שמאל ובין ימין, אני מספרת לי בקלילות מתקתקה על זמרים שחוגגים שבעים, על גבולות, על מגהצים ספרים וסרטים, ועל מכונות תפירה ובדים צבעוניים.
אז תראו, אני כן מתעסקת בשמאל ובימין! וכדי להפגין "רצינות", אני מיד פוצחת לפניכם בסדרת וידויים רגשניים. ראשית, אני שמאלית, אבל ממש. אני כותבת ביד שמאל, אוכלת בשמאל, ואפילו כאשר מושיטה את ידי להכרות או לברכת שלום, אני עושה זאת בשמאל. וזה לא כהצהרה פוליטית, אלא כנטייה מולדת. אני לא רק שמאלית, אלא גם בתה של שמאלית, ונשואה לשמאלי. בזוגיות זה דווקא נפלא. אנחנו תמיד נמצאים באותו צד, אין ויכוחים ואין "תקיעת מרפקים טועים". אנחנו יושבים אחד לצד השני, ממש באותו צד של השולחן. לפעמים זה אפילו באותו צד של המפה, שהיא לא פוליטית בכלל, ונהנים מהרמוניה ודו- קיום בשלום לפחות עד סיומה של הארוחה.
אבל יש תחומים שהשמאליות הזו, זה ממש לא פשוט. לאורך שנים רבות, ובעצם עד היום, שולטת בעולם איזו מגמה, ימנית אני מניחה, שדברים צריכים להיעשות בימין, זאת אומרת ביד ימין, ומי שאינו ימני, יש לו בעיה. אני חשה זאת בעיקר בתחום המקצועי שלי, ואני לא מתכוונת כרגע להוראה, אלא לתפירה.
אבל אם כבר הזכרתי את ההוראה, בואו נסגור את הפינה הזו, שלא תהייה איזו הטייה לא מאוזנת לשמאל או לימין. בשבוע האחרון אני מפרקת ומרכיבה שוב ושוב עם תלמידיי בהיסטוריה (י"א) את "תנועת המרי העברי" לקראת עוד אחד מהמבחנים המקדימים את בחינת הבגרות. אני מסבירה להם מיהם ה"הגנה", ה"אצ"ל" וה"לח"י", ומבארת להם מושגים כמו:"סזון", מאבק רצוף" ו"מאבק צמוד". מציירת להם על הדף הפרוש לפנינו על השולחן: שמות, תאריכים, אישים ומושגים, בלי להשתמש במילים "שמאל" וגם "ימין". (אני כן משתמשת ב:"כן" "לא" שחור" "לבן") גם לא לבלבל, וגם כדי לא להתבלבל בעצמי. אתם יודעים, מאז שאביגדור ליברמן הפך לשמאלן, אני לא יודעת איך בדיוק להגדיר את מנחם בגין ויצחק שמיר, או איך להתייחס לבן-גוריון. אחרי הכל, אני רוצה שהם יצליחו במבחן.
אבל לא על העבודה הזו אני מתכוונת לספר, אלא דווקא על התפירה, או ליתר דיוק, על הגזירה. אני מגלה כאן למי שאינו יודע, שמרבית זוגות המספריים מותאמים לימניים, אז מה עושים השמאליים? ודאי תשאלו. מתרגלים, ומנסים להתגבר על הכאבים בשמאל הגוזרת . כאשר לפני יותר משנות דור, אגב ביקור בארה"ב גילתה לי גיסתי שיש "מספריים לשמאליים" חשבתי בהתחלה שהיא עובדת עלי, נזכרת בסיפור על האיש שהביא יום אחד לאשתו השמאלית מאג (ספל) חדש עטוף בסרט ,הניח אותו על השולחן לפניה עם הידית מופנה לצד שמאל, ואמר לה: "הנה אהובתי, הבאתי לך משהו חדשני, ספל מיוחד לשמאליים". חזרתי לארץ מצוידת בזוג או שניים כאלו, והבנתי שיש חיים גם בשמאל. מאז מקפידה לקנות גם בארץ מספריים לשמאליים, או מספריים שאין בהם הבדל בין שמאל לימין, ואז הם מאפשרים פחות כאבים ולחץ באצבעות לאחר גזירה רבה וממושכת. רגע לפני שאמשיך הלאה עם הסיפור, רק אגיד לכם שבנושא המאג, הסיפור קרה באמת, אבל יש כאן מלכודת מתוחכמת. אז עכשיו, או שתחזרו אחורה, תחשבו עוד פעם ותצחקו, או שאגלה לכם בסוף הפוסט, או שאולי אשאיר את זה כחידה פתוחה, שתאפשר לי לבחון את מידת הדריכות של קוראיי ,קצב קריאתם בבלוג שלי, וגרוע מזה, את נטייתם, האם היא שמאלית או ימנית.
אז הנה, כמעט בלי לסטות שמאלה או ימינה, הגעתי אל ליבו של הסיפור. אני מנחשת שחלק מקוראיי, ובטח הגברים שבהם מתאפקים לא לצעוק לי: "אין לך מושג איך זה בצבא!" אז תתפלאו, יש לי! לא רק כרעייתו של שיריונר עם שמאלית חזקה מאוד, אלא מידע אישי. מרבית כלי הנשק, או ה"תרגולות" בנויים ומותאמים לימניים, ולכן השמאליים מוצאים את עצמם לא פעם, כפי שתראו מהמשך הסיפור, במצבים אבסורדיים. אני יכולה להמשיך רוץ עם המחשבות, ולהסיק שאולי הצבא בעצם נועד רק לימניים, ויש לתת לשמאליים פטור גורף, אבל זו כבר תהיה מסקנה שמאלנית מרחיקת לכת.
הבעיה של השמאליים איננה רק שהציוד הצבאי מותאם לימניים ולא לשמאליים, אלא שהמפקדים או המדריכים שמסבירים להם עליו, הם ימניים וחלקם אינם מבינים עד הסוף מהי המשמעות של מתן הסבר לשמאלי בתוך קבוצה מעורבת, גם אם הם אומרים לו בשיא האמפטיה: "כל מה שאני אומר ימין, אתה תעשה בשמאל, ולהפך".
ומעשה שהיה כך היה. כאשר הגעתי לטירונות, ממש לפני 39 שנים, התחלקנו עד מהרה ל"כיתות, והתחלנו ב"שעורי הנשק". מפקדת הכיתה, התחילה להסביר בפרוטרוט איך מתפעלים את ה"עוזי", ומהר מאוד הרגשתי שמשהו לא עובד נכון, אני לא מצליחה לעשות ביד ימין את מה שהיא פוקדת עלינו. כנהללית, אתם יודעים, אחרי הכל כבר יצא מפה איזה גנרל או רמטכ"ל, לא ויתרתי לעצמי ולה ואמרתי תוך הצבעה, ולאחר קבלת רשות דיבור:" אבל רב"ט אלישבע, אני שמאלית". "אין בעיה" אמרה המפקדת הקשוחה : "כל מה שאני אומרת ימין, את עושה בשמאל". תרגמתי בראשי את ההוראות וההנחיות לפעולה ההפוכה, עשיתי הכל בתרגולים ה"יבשים" והכל נפלא, הרגשתי מוכנה מאי פעם לקראת הירי. כאשר לקראת סופה של הטירונות, הגענו צועדות ב"שמאל ימין" בחולות פלמחים למטווח הצופה אל פני הים התיכון, העלילה הסתבכה.
אקדים ואומר שאם יש תפקיד צבאי שלא הייתי בוחרת בו, גם לא תחת מאמצי שכנוע אקטיביים של "כיתת יורים" אל מול "חומת המפגע" , זה להיות מפקדת- מטווח, מ"מית או מ"כית של מחלקת טירוניות. אחר שהוגדרו גבולות הגזרה המפקדות עבדו קשה מאוד, אנחנו קצת פחות. התמסרנו מתפנקות לקרני השמש החמימות של יום חורפי, רובצות בחולות פלמחים, מחכות בחוסר התלהבות או מוטיבציה לתורנו לירות. הקפדנו גם לבחור בינינו היטב את החברות שאיתן נהיה באותו "מיקצה", כדי להיות בטוחות שזו שיורה לצדנו לא תסתובב פתאום על מקומה ,עם הנשק הטעון וקנהו המאיים בידה ותאמר:" המפקדת זה לא יורה" או: "המפקדת יש לי מעצור". כשהגיעה העת קמתי נחושה לירות את היריות הראשונות בחיי ב"נשק חם".
עשיתי ממש כמו בתרגולים. המפקדת הנערצת סג"מ דניאלה השמיעה בקול את הפקודות. היא אמרה ככה, ואני עשיתי ככה. היא בימין ואני בשמאל. בקור רוח העליתי מעלה את הנשק, מכוונת בעין שמאל אל המטרה וסוחטת לאט את ההדק תחת עינה הפקוחה של המ"כית שלצדי. הירייה הראשונה נורתה ואני חשה שמשהו עף עלי וגם חורך את ריסי עיני הימנית. הורדתי את הנשק, כמו בפקודות, ואמרתי לה בשקט (יחסי) :" משהו עף עלי וחרך לי את הריסים".והיא אומרת לי בהתנשאות כמו שרק מ"כית יודעת להתנשא: "מה פתאום? נדמה לך". וכך כדור שני, שלישי. אני אומרת לה שוב ושוב, והיא אומרת לי: "אל תהיי היסטרית". אני נשבעת לכם, במיוחד לכם ילדיי, לא הייתי היסטרית, רק הרגשתי לא נוח שנחרכים לי הריסים, ועוד יותר מטופשת ולא מובנת בשל יחסה המזלזל של המפקדת. כאן, אחרי שלמדתי בקורס קצינות בעל-פה את כל ההוראות של "נספח שתיים, אני לא חדה לכם חידות, אלא אומרת לכם במפורש שהתרמילים הריקים שנפלטו מ"בית הבליעה" עפו ימינה, וכך ליטפו את ריסיי הימניים בחוסר רכות חמימה. אני לא יודעת אם זו היתה הסיבה שהמשכתי גם ל"קורס קצינות", אולי כדי שתהיה לי הזדמנות נוספת לעשות כל מה שאומרים ימין בשמאל, למעט "העין המכוונת", ולהשיג לעצמי "חוויה מתקנת".
אתם יודעים, הבעיה הזו רק הולכת ומסתבכת ככל שכלי הנשק גדול ומתוחכם יותר. לגבי "מערכי שעורי הנשק לטירוניות לקראת מטווחים" אני מאמינה ומקווה שבמשך ארבעים השנה שחלפו, היה להם זמן ושכל לעשות את השינוי הנדרש.
אבל אגב כתיבת הפוסט, אני חושבת שהצלחתי להבין מהי התשובה לשאלה שמסעירה את כולנו, בלי הבדל שמאל וימין: מדוע נרכשו כל כך הרבה צוללות חדשות לצה"ל, שעל פי כל מיני מקורות, כנראה לא ממש נדרשות? נראה לי שפשוט דאגו שיהיה סט צוללות מותאם לימניים, וסט צוללות שמותאם לשמאליים, ועכשיו, הכל נעשה ברור! "לימין שור".
________________________________________
הפעם הסיפור מוקדש באהבה רבה לחיילת הכי יפה והכי חמודה בצה"ל שעושה ממש עכשיו "קורס מ"כיות". בהצלחה אהובה!
החלטתי הפעם למענכם, לא להעלות פעם נוספת את שתי התמונות שיש לי מהטירונות, ועוד אחת שיש לי עם "עוזי" מקורס קצינים. אלא מצאתי תמונות אחרות.
תמונה 1-מספריים לשמאליים. תצלום מתוך פרסום של "לובלינסקי" חנות לסכינים ומספריים שרכשתי שם כמה וכמה פעמים מספרי גזירה.
תמונה 2-ספל קפה, מתוך הערך "ספל" בויקיפדיה.
תמונה 3-ה"עוזי", מתוך הערך "עוזי" בויקיפדיה.
תמונה 4-חיילות צועדות עם עוזי, מתוך הערך "עוזי" בויקיפדיה. זה צולם בשנת 1978, כפי שאתם רואים, הן ממש לא בדרכן למטווח, ואני גם לא בתמונה, כשהן צעדו שמאל ימין, אני הייתי כמו שמאלנית טובה ב"שנת שירות" בעיירת פיתוח צפונית בהתנדבות של שנה לפני הצבא
תמונה 5-חיילות נח"ל במטווח, צילום משנת 1955. האוסף הנשיאותי. מתוך אלבום עם הקדשה מפיקוד הנח"ל אשת הנשיא רחל ינאית בן-צבי תשט"ו.
