שנת השועל/רות עפרוני. פרוזה, הוצאת כנרת זמורה ביתן. 206 עמ'. עורכת: עלמה כהן- ורדי.
הספר מתאר שנה אחת בחיי הגיבורה. שנה שמתחילה ביום הולדתה הארבעים וחמש, כשהיא מטיילת לילה אחד עם הכלב בפרדס ורואה שועל. הנוכחות הרגעית של השועל בחייה, מצמיחה מציאות חדשה ותודעה סוערת.
השועל, כדימוי פראי, הוא המרחב שמתיר לאישה להצמיח מתוכה את החיה, כמו אצל דיוויד גארנט, "מאישה לשועלה". מרחב שמולו עומד המישטור של הנשיות, הנורמות, ה"עשי ואל תעשי" שלנו. כמו פרוות השועל שהנשים היו עוטות פעם, אולי גם בכדי להזכיר להן את הפרא שבפנים. אבל הגיבורה אצל רות עפרוני, לא מחפשת לעשות את מה שיאה, את מה שמקובל. היא מכניסה יד בטוחה לתוך הקרביים המטאפוריים של החיה ולשה חומרים כמו טירוף, פחד וסכנה. ככה היא מתרוצצת בפרדס, הולכת מכות בילדותה, עוברת עם משפחתה לבוסטון בהחלטה רגעית, קונה את מגפי אחותה המתה ומתפשטת מול זרים כמודל עירום.
כשנולד בנה הבכור היא סוגרת את החלונות אל מול הסכנה, זו של החיה הפראית שבפנים. "לא אהבתי אותו כשהוא נולד. מהרגע שדמיינתי איך הגוף הקטן שלו עף דרך החלון הפתוח אל הרחוב, הקפדתי לסגור את כל החלונות בבית." אבל שוב עוטפת שוב את הקוראת בחום אמהי, עד תחושת העירסול: "ובלב חשבתי: איך תישן, איך?! עם האור המסנוור הזה שזורח לי מהלב כשאתה פה" עמ' 81.
הספר מחולק לסדרה של סיפורים כרונולוגיים קצרים בנושאים שונים בחייה של הגיבורה. בין הומור לכאב ומתיקות נפלאה של יום יום, הסיפורים מתקבצים לחוויה מרגשת ומרתקת.
הכתיבה הכנה, האמיצה, חיבקה אותי כמו מכרה ותיקה וריתקה אותי אליה. זה ספר שכתבה כל אחת מאיתנו, בעצם. במחשבה, במציאות המשפחתית, עם חברות, עם הילדים. אבל רק רות עפרוני שמה אותו במילים.