יש לי צלקת על היד, ולצערי (שלא כמו בשיר) עוד לא מצאתי את עצמי מתחבקת עם שלמה ארצי אחרי סיבוב פרסה לים. הצלקת הזו ממוקמת איפה שאנשים מגניבים יותר ופחדנים פחות ממני עושים קעקוע ומעטרת את ידי מכיתה ג' או ד' או ה'- עובדה מוזרה שאני לא זוכרת בעיקר בגלל שהיא נגרמה בזמן ששני כלבי זאב תקפו אותי מרחק של חמישה מטרים מבית ילדותי. את רגע התקיפה ומה שקרה אח"כ אני זוכרת בפרטי פרטים- אני זוכרת לאן הלכתי ובאיזו מטרה, זוכרת את החולצה הירוקה שלבשתי עם הדפס אישה בצבעים זוהרים ואת אותה החולצה הופכת בשניות לאדומה מדם, זוכרת אותה קרועה לשסעים ואותי יושבת במושב האחורי של מכונית החיפושית של דוד שלי בעת נסיעה מבוהלת ומהירה לתל השומר. אבל עדיין לא זוכרת בת כמה הייתי ובאיזו כיתה וזה מוזר (ואולי בעצם לא – כנראה להדחקה יש תפקיד חשוב בהישרדות שלנו) כי כשחזרתי לבית הספר אחרי תקופת החלמה אף ילד בכיתה (חוץ מאולי חברה אחת או שתיים) לא דיבר איתי. הסיבות אז לא היו ידועות לי וכמובן עכשיו הן גם לא רלוונטיות, עשו עליי "חרם", אני לא זוכרת כמה זמן הוא נמשך, יכול מאוד להיות שמדובר במספר בודד של ימים או שבועות, אני כן זוכרת שלא הבנתי למה והכי זוכרת כמה זה כאב- יותר מהנשיכה ומהתפרים על היד.
בדרך כלל אני לא מתבוססת בסיפור הזה והוא לא מעסיק אותי ביום יום, העניין הזה עולה רק כששואלים אותי מה יש לי על היד רק שהשבוע הייתי בפגישת מחזור-
טא טא טא דם!
"פגישת מחזור" – כמה משמעות נחבאת בצמד המילים הכאילו פשוטות האלו… נו, יא אללה שלכם, מי לא עושה ישר צ'ק ליסט מפגר בראש של מה יש/אין לו :
- נשוי?
- ילדים?
- עבודה שווה?
- גוף חתיכי והורס?
- קמטים על הפנים?
- שיער על הראש?
- קילוגרמים מיותרים?
ובמילים אחרות, איפה אני ממוקם בסקאלת השווים והנכונים בהשוואה לילדים שגדלתי איתם. אחרי שסיימתם לעשות לעצמכם "הערכה ומשוב" עוברים לשלב הבא- בדיקה בקנאות של לוחם שיעי את תמונות הפרופיל של חברייך לשכבה בפייסבוק או לחילופין בוואטסאפ שפתחו במיוחד לרגל האירוע כל זאת בתקווה איומה שכל השאר ממוקמים הרחק מאחור לפחות בסקאלת הניראות. שלב שלישי ואחרון- העלת זיכרונות- מי היה אחלה בן אדם ותפגוש בכייף (אפילו שבפעם האחרונה שנפגשתם הוא היה בן 13 וביננו כולנו היינו די קקה אז ואפילו לא חצי בן אדם) ואת הפרצוף של מי אתה ממש לא רוצה לפגוש אלא אם הוא שמן, מכוער ומובטל.
בקיצור, לערב המפגש הגעתי עם חברה טובה (כזו שנמצאת איתי מבית הספר היסודי ועדיין בחיי לטוב ולרע) כשאנחנו נחושות לעמוד האחת לצד השנייה תחת כל איום בדמות פרצוף לא סימפטי או זיכרון רע במיוחד. בעודנו צועדות בשביל לכיוון מקום המפגש שנערך לא פחות ולא יותר במועדון הזקנים של הישוב שבו גדלתי- כאילו שאנחנו צריכים תזכורת לגילנו המופלג- חלפה בתוכי התקווה לעבור את הערב בהנאה יחסית ובמינימום נפגעים… רק שבשנייה שנכנסנו כל משקע מהעבר או אנרגיה שלילית חלפו כבמטה קסם ונשארו מחוץ לדלת – חיבוקים, נשיקות, חיוכים מאוזן לאוזן, שמחה אמיתית והתעניינות כנה. הרגשתי שנשאבתי במכונת זמן לערב כיתה רק שעכשיו אני כבר לא הילדה ההיא עם המשקפיים, הקוקו הנמוך והצלקת על היד – למרות שכל הערב הוקרן סרטון שלנו כילדים מלווה בזעקות האימה שלי היום מאיך שנראתי פעם (אמא, את שוב אשמה)- היום אני אני, שלמה הרבה יותר ומפוחדת הרבה פחות. לכולנו (אני חושבת) יש זיכרון אחד או שניים שהיינו מעדיפים לשכוח ורגעים מהילדות שלנו שאנחנו אוהבים פחות. כולנו או לפחות רובנו פגענו פעם במישהו והשארנו לו שריטה בלב. היה כייף לפגוש את האנשים שפעם היו הילדים שגדלתי איתם, להעלות זיכרונות מצחיקים מילדות משותפת שבעיקרה היתה טובה, נעימה, חמה, מוגנת ושמחה, ולראות לאן כל אחד צמח והתפתח, לכולנו יש צלקת אחת איפשהו. החוכמה היא לתת לה להחלים.