אחד הדברים איתם אנו מתמודדים בקיץ, מלבד החום המהביל, הוא שטף תרומות הספרים. גם במהלך השנה הם מגיעים אבל טיפין טיפין, פה ארגז, שם כמה שקיות ניילון…
לאחרונה הגיעה חברת הובלות שהכניסה למחסננו 13 (!) ארגזים מלאים כל טוב. בהערכה גסה, היו בהם כ-אלף ספרים אותם תרמה אישה יקרה, לא לפני שהתקשרה אלינו כמעט מדי יום במהלך שבוע שלם, ובמבטא הונגרי בולט התעניינה ראשית אם אנו מעוניינים בתרומות, מתי אפשר להביא, מי יקבל את הספרים והאם עליה להגיע פיזית או שמספיק שהטנדר יגיע. בכל אחת מן השיחות באותו שבוע צצה שאלה נוספת, ולבסוף כאמור הגיע המשלוח, ארוז בארגזים שנקנו כנראה במיוחד לשם כך בהום סנטר.
בוקר שלם עמלתי על פירוק ומיון הסחורה, ובמהלך אותו הזמן הלכה והתגלתה לעיני הדמות שמאחורי התרומה.
ראשית, הסקתי שהיא כנראה עוברת לדיור מוגן או למרחב מצומצם יותר ולכן נפרדת מספרייה גדולה ועשירה. הספרים רובם ככולם בעברית, חלקם הגדול יצאו בעשור או עשרים השנים האחרונות. ספרים מעורבים, ישראלים ומתורגמים. הרבה רומנים, ספרי מתח, מעט רומן רומנטי וספרי עיון. כמה אלבומים. ייצוג של פרופיל קריאה.
המעניין הוא, שבנלווה לספרים, קיבלנו כמות עצומה של סימניות. כמעט כמספר הספרים. בכל ספר שפתחתי הייתה נעוצה סימניה, או לחילופין תמונה, גלויה, מכתב, זנב מרשם ופיסות נייר, מה שמעיד שאולי הספר לא נקרא עד סופו.
הדיון בנושא האם לסיים ספר ב"כוח", חוזר על עצמו חדשות לבקרים בספרייה. אני בדעה שחבל על הזמן ויש ספרים שאינם ראויים למאמץ. אבל במקרה של התרומה הענקית הזו, ממש הופתעתי כשהבנתי שאת מרבית הספרים בעצם לא קראו עד תומם.
אני מניחה שבעלת הספרים הייתה מוכרת כחובבת קריאה וככזו, ודאי קנתה הרבה ספרים ואולי קיבלה גם הרבה במתנה. יש לי כאלה לא מעט קוראים, וזה מעלה בלבי את השאלה ש –
אולי בכלל כל אלה שאוכלים לי את הלב ומגיעים פעם בשבוע להחליף 3 ספרים בעצם לא מסיימים לקרוא…?