על השולחן ממתין לי פתק ובו שם של קורא ושמות שלושה ספרים שלדבריו לקח, למען הסדר הטוב.
אלא שחסר מספר הברקוד וכן מספר העותק, ובכלל, מי לוקח לבד ספרים כשהספרייה סגורה, או נכון יותר שלא בשעות הפעילות של הספרייה, שכן המקום כיום כמבנה, פתוח הרבה מעבר לשעות הפעילות. ובכל זאת טורחים וכותבים לי פתק ולא סתם נעלמים עם הספרים, ועלי לראות את חצי הכוס המלאה ואין צורך להכביר במילים.
באחד הימים אני מוצאת נער כבן 15 העומד ליד המדפים והוא מתאמץ ומנסה לשלב בכוח ספר בין הספרים. אלא שהמדף צפוף והבחור עובד קשה.
"סליחה" אני שואלת – "מה אתה מנסה לעשות?"
הוא עומד נבוך מעט ומסמן בראשו שהוא בעצם לא כל כך בטוח
"אתה יודע איך הספרייה בנויה?"
שוב, מבט עם סימן שאלה…"לא בדיוק"
"אז למה אתה טורח להכניס את הספר?"
נראה שהבחור המום מן השאלות שאני ממטירה עליו. כל מה שרצה לעשות זה קצת סדר בספרייה. הוא מצא ספר זרוק על השולחן והחליט שמקומו בוודאי לא על השולחן, לכן לקח יוזמה שלדעתו הייתה ברוכה, וניסה להשיב את הבן האובד אל חיק משפחתו, והוא אינו מבין מדוע התכוון לעשות טוב והוא מוצא עצמו לפתע מותקף בשאלות מוזרות.
ובאמת, מה בסך הכל עשה? ואיש אפילו אינו מעריך את העובדה שהוא ממש ממש התאמץ כי המדף דחוס והיה צריך להשתמש בשרירים כדי לדחוף את הספר למקום אליו כיוון אותו.
אני בעד יוזמה. שלא תבינו אותי לא נכון. אבל גם את הזקנה שרוצה לחצות את הכביש לא צריך להעביר מימין לשמאל ומשמאל לימין עד אין קץ…
- הבלוג נכתב לזכרם של עשרות ספרים נעלמים שמקום מנוחתם האחרונה לא נודע.