ספר הוא לא רק תוכן אלא גם צורה.
יש נוחים לטיסה שכריכתם רכה
יש עבים שפגיעתם רעה, וכדאי שיהיה ביטוח לעת צרה,
שכן הם עלולים להיות מסוכנים, ולקוראים במיטה ליפול על הפנים.
יש שבנשימה אחת כתובים, בלי פסיקים, נקודות או מרווחים,
ואז, יחד עם הסופר שכתב עצמו לדעת,
רץ הקורא בבהילות לעבר קו היעד.
כך למשל: "הבשורה על פי ישו", "המערה" ו"האדם המשוכפל"
הכתובים בידו הבוטחת של סרמגו מפורטוגל.
גם בספריו של גרסיה מרקס לא ניתן לראות
את הלבן של הדפים בין רצף השורות,
אך לעומתם יואל הופמן מותיר הרבה אוויר
ובנוסף לפיסוק, מנקד בקפידה כל אות ואות
והכל כתוב בפסקאות מרווחות
ואפשר קצת לנוח, ומעט להשתהות.
בספרים של פעם הפונט זעיר ומעט עכור
ובאלו של היום, הכתב גדול והרבה יותר ברור.
יש ספרים בהם השורות קצרות,
יש עם דיאלוגים, ויש מילים שהן תמונות
יש שהם חליפת מכתבים, בהם
"מען לא ידוע", ו"מועדון גרנזי לספרות ופאי קליפות התפודים"
קרול שילדס כתבה את "צירוף מקרים"
גרסת הגבר, וזו של האישה, משני צדדים שונים
גם לנה דיוואני כתבה רומן שרשרת דו-כיווני
מצידו האחד "שקרים" ומן הצד השני "האמת היא"
בספרו של ג'רום ג'רום "שלושה גברים בבומל"
שמתי לבי לדבר מעניין
יש בתחתית כל עמוד, איור של שורת זוגות אופניים
כולן בצבע בהיר, ורק זוג אחד בצבע מחוזק,
כאשר מדפדפים במהירות בדפים
נראים האופניים כאילו הם נעים
וכיוון שהספר עוסק בקבוצת חברים, שעל אופניים מטיילים
ניתן לראות באופן ברור, כיצד באמצעות האיור
צורה ותוכן מתאחדים.