יש לי ערמה של דברים על הלב.
ואני מתקשה למצוא מילים. או יותר מדויק למצוא את האופן הכי מדויק להציב את המילים שלי בצורה כזאת שתהייה להן משמעות של ממש.
תמיד האמנתי בכוחו של האחד. מאז ומעולם חשבתי שמהפכות לא חייבות להיות גדולות בשביל לייצר משהו אחר. שגם שינוי קטן,פרטי יכול להתגלגל ולהדהד.
בשבועות האחרונים רדף אירוע אחד את משנהו והכל התגבש לכדי קוצים בישבני הלא ממש קטן.
מרגישה שהתעייפתי מעיסוק בניראות של הדברים. בעטיפה. חותרת למהות.
מזקקת.
השבוע הייתי בכנס "נשים בחזית" של סלונה, ה"בית" שלי.
ולצערי אותה תחושה ליוותה אותי גם שם.
אני אוהבת את סלונה. ומאמינה בכוחן של נשים. בעוצמתן. כמו אגב שאני מאמינה בכוחם של גברים להוביל דרך. בצורה שונה משלנו אמנם…
משהו בי נע באי נוחות אל מול הפאנל שהתנהל בנושא תקשורת. מעבר לכמה אמירות שחרקו לי באוזניים על סקופים ובכל מחיר. דווקא ההתיחסות להעדר נשים בעולם העיתונות הציק לי. והדחיפות של מניית שמות של נשים שכן הצליחו לפלס את דרכן מעלה.
משהו בעיסוק הזה הטריד אותי. באופן בו אנחנו הנשים הופכות לקהל שצריך "להעצים" "לחזק"
אני מתבאסת מזה שגם היום אנחנו צריכות כנס שיציין את העובדה שאנחנו שוות. צריכות פאנלים שישבחו וידגימו. מרצות שיוכיחו כי לאורך ההיסטוריה ניסו לסרס ולשבש ולנהל ולשלול וכך הלאה מאיתנו הנשים את הזכות הבסיסית שלנו להיות. להנות להתבטא.
ברור שאנחנו יכולות. ברור שאנחנו חכמות. מסוגלות. חלקנו משכילות כי רכשנו השכלה. חלקנו למדנו בבית הספר של החיים. האם באמת אנחנו עדיין מופלות לרעה על ידי העולם שנשלט בידי גברים?
ואם כך הדבר האם אנחנו באמת עושות הכל, הכל בכדי לשנות את המצב?
וכמה מאיתנו באמת חושבות שגברים ונשים שווים לחלוטין?
האם הפרדיגמות צריכות להתמוסס אצל הגברים או אצלנו קודם?
איפה באמת נמצא הכח? ואם הוא אצלנו האם אנחנו מנצלות אותו כראוי? בדרכנו? שהיא ייחודית לנשים כפי שדרכם של הגברים ייחודית לגברים. לא טובה יותר גרועה יותר פשוט אחרת.
באופן בו אנחנו תופסות את הדברים. בסדר העדיפויות שלנו. באופן בו אנחנו חושבות ומרגישות.
האם אנחנו רוצות שיקדמו אותנו, יכירו בנו יכבדו אותנו רק כי אנחנו נשים?
אינני מתווכחת עם העובדות. עם פערי השכר, עם הייצוג העלוב שלנו בכל המקומות המשפיעים בפוליטיקה, במשק בצבא ועוד. הפער מקומם אותי ומטריד כי אני מבינה היטב שקול נשי בכל אותם מקומות בהחלט יעשה שכל בדברים. אני רק תוהה מה הדרך הנכונה לעורר. מאיפה יגיע השינוי?
מהצד הדומיננטי, השולט, הגברי או מאיתנו הנשים?
האם באמת חוסמים אותנו או שאנחנו חסומות?
אגב, כל המשפטים שמסתיימים בסימן שאלה הם אכן שאלות. אין לי תשובות, רק אי שקט אל מול הדברים.
אני אוהבת חברת נשים. חכמות. חזקות. אוהבת לשמוע סיפורי הצלחה וסיפורי חיים והתמודדות. זה מעורר אותי, מחבר אותי. מחזק.
מכירה המון נשים שפרצו דרך. כאלה שהקימו עסקים, המציאו המצאות, הצילו חיים. כאלה שילדו ילדים ובכל יום דאגו שיהיה להם מה לאכול וללבוש. כאלה שכתבו, ציירו. טיפלו באחרים במסירות. כאלה שהוציאו את עצמם ממשברים גדולים כלכליים או אישיים ונשאו משפחה שלמה על הגב.
מכירה נשים שנאנסו, שהוכו, שנשללה מהן הזכות להביע את דעתן. שנאבקו בסביבה שלהן כדי להיות מי שהן. כאלה שלמדו. כאלה שבחרו לחיות בארץ אחרת.
מכירה נשים גבוהות, יפות, שמנות רזות נמוכות. נשים עם המון חברות ונשים בודדות.
מכירה נשים חזקות וכאלה שעדיין לא מסוגלות לעמוד על שלהן.
בכנס סלונה אני מניחה היה מדגם מייצג לכל אלה.
מאחורי תוויות השם והטייטל הרשמי. היו נשים-אנשים.
אנחנו בחזית. החזית היא אנחנו. מרגישה שהבמה כבר קיימת. שאנחנו לא מבקשות רשות להיות. לא צריכות אף אחד חיצוני ש"יעצים" אותנו.
האפשרויות קיימות. ומאבקים לא חסרים. השאלה אם נצליח, כל אחת מאיתנו לייצר מציאות אחרת. להתאמץ כל אחת בדרכה להיות בחזית חייה.
בפוליטיקה, בכלכלה. בעסקים. בחינוך. בבתים שלנו. ברפואה. באומנות… בכל מקום שנבחר להיות בו. לא כדי לשלם מס שפתיים ולהכשיר רשימה כזו או אחרת עם אחוז נשים שיראה פוליטקלי קורקט. כי אנחנו רוצות בזה.
מקווה שבסוף הסתדרו לי המילים ויצאה לי חזית ברורה.
ודבר אחרון:
בכלל התכוונתי לכתוב על הבחירות המתקרבות. ועל המחשבה הדי עגומה שעולה בי בהקשר הזה.
על המחקרון הקטן שיזמתי שאת נתוניו, דיי צפויים אביא בקרוב.
אבל משהו בער בי. ולדעתי זה קשור. נשים וגברים צריכים להוביל שינוי אמיתי יחד. כשכל אחד משתמש ביכולות שלו בידע ובנסיון שלו. בהיותנו אנשים שמבקשים חיים טובים, הוגנים אפשרייםיותר בארץ הזאת שלנו.