מאז ילדותה המבעיתה היא נמשכה לגברים מחולקים.
כשלעתים זיהתה הזמנה חלקית, היא דהרה אל תוך עולמו של המזמין והחלה במאבק עיקש בשער הכניסה אל טירת מהותו, בכדי שתותר לה הכניסה.
במהלך חייה היא הלכה והשתכללה בעשיית מיני טריקים. לאחר שנהגה במשך כמה עשרות שנים לדפוק בשערים ולבעוט בהם, לשבת ליד שערים על הרצפה ולבכות, לטפס עליהם, בלי שיש לה סולם, תוך קריעת ציפורניה והתבוססות בדמה שלה, השכילה לאמץ דרכים אחרות, יותר מתוחכמות לכאורה.
היא החלה לפתח אסטרטגיות.
לא ניגשה יותר לשערים, אלא פעלה מרחוק. נדמה היה לה כי הצליחה להפעיל את המהות הנמצאת מעבר לחומות בלתי החדירים, לחשוב שאולי כדאי לפתוח לה.
היא פעלה בשקט ובתבונה, כך חשבה.
ואפשר היה בהחלט לדמיין מה יקרה באם אחד מאבירי הצוהר האלה יחליט לפתוח לה את שערי טירתו.
היא תיכנס פנימה, תביט מסביב בפליאה, מצפה לראות אוצרות נוצצים, ריהוט מסוגנן, מגוון גדול של חדרים, בכל חדר אפשר לפגוש אופי שונה. שפע של דמויות מיסתוריות מסתובבות בטירה הקסומה של המהות אליה הותרה כניסתה. חלקן דמויות מיתולוגיות, וחלקן ארציות, והן משרתות את אדוניהן בנאמנות ובכניעה.
האדון המקושט יושב על כס המלוכה המפואר באולם הראשי של טירתו. הוא אינו מזיז מבטו מהדלת, בהמתנה לה. בעיני רוחה היא רואה איך המתין כך הרבה שנים וכולו מוכן להינמס לתוך החוויה הקסומה שעמדה ורקמה במזימותיה.
היא נכנסת, מיישרת מבטה אל תוך עיניו,
רואה גבר נאה, עייף ומחויך.
היא בטוחה שכל רצונו הוא לעזוב את טירתו.
היא מושיטה ידה והוא יורד לקראתה מן הבמה הגבוהה. כאשר הוא מותיר את גלימתו הכבדה, מתגלה לה נער יפה תואר, רומנטי ומסוקס.
הוא אוחז בידה ונותן לה להובילו אל מחוץ לטירתו. הם מטיילים ביער הסמוך, בהקשבה מלאה לשקט. נחים לצד זרימת הנהר ועורכים להם פיקניק צנוע על המפה עשויית העלים שהיא אוספת בחיוך מן האדמה הלחה.
הנסיך שלה מוכן להתמסר, היא מרגישה.
הטירה נותרה לעמוד ריקה ומאיימת, היא לא יכולה שלא להציץ בה מדי פעם. מתעורר בה החשק להתרחק מהטירה כמה שיותר, בכדי למנוע מהנסיך שלה לשוב אליה ולהינעל בתוכה. היא בסך הכל רוצה בטובתו, היא אומרת לעצמה.
לכן היא מציעה את הצעתה ורואה את העיניים שלו נאטמות באחת.
'איני יכול להתרחק אהובתי. זוהי המהות שלי, שאם אתרחק ממנה, לא אהיה אני עוד. לא אוכל לאהוב או להיות נאהב, מכיוון שכך אני יודע. אני חייב לחזור אל טירתי כעת בכדי שלא אאבד את עצמי. אני נועל את השער כי אני זקוק לשקט המלכותי שלי. אלה הם חיי.
את מוזמנת לבקר מדי פעם. נעשה לנו טיולים בסביבה. תבואי, אני מחכה לך.' – אומר לה בחיבה ונעלם.
דמעות חמות שוטפות את פניה וכאב חד חוצה את לבה. היא נותרת ישובה על הדשא הנובל ללא היכולת לזוז, ליד מפת הפיקניק היפה. האוכל כבר קר לחלוטין והיא איבדה תאבון. היא בוכה עוד ועוד, עד שמרגישה איך הרוח הקרה צורבת ומייבשת באכזריות את פניה.
לאחר כמה יממות של קפאון מוחלט היא מחליטה להשאר ביער, להתגורר ליד טירתו של הנסיך, ולו בשביל להיות קרובה ומזומנה לכל מקרה שיפתח לה את השער ויזמין אותה לביקור.
כך היא חיה לבדה ביער הקסום, ליד טירתו של הנסיך התורן שלה. היא רגילה כבר למצב המתנה, למצב ויתור, לעצב, לבדידות. מדי פעם מתמרדת בזעם, ואז נכנעת שוב.
כך היא מבלה את כל החורף המקפיא ביער, תוהה מתי ייפתח השער והיא תוזמן לביקור קצר בטירתו של הנסיך בכדי לקבל קצת חום ומשהו לאכול.
החורף מתחלף באביב. הפריחה של היער גורמת לה לחייך ונדמה שהיא מתגברת על תחושת הסבל והמאבק התמידיים אליהם התרגלה.
באחת היא מחליטה ללכת משם אל ביתה הממוקם על גבעת אירוסים יפה. יש לה סך הכל בית מקסים והוא ללא גדרות ושערים. היא נטשה אותו לפני בוא החורף, והגיעה העת לשוב היא אומרת לעצמה.
בדרכה אל ביתה היא פוגשת עוברי אורח.
אולי אחד מהם יהיה שלם.