על נהר החידקל לא ידעה, שבארץ הקודש, תאבד את בנה יחידה

דדו, תעלת סואץ, חטא הגאווה, קונספירציה, 2800 חללים, איש עם רטייה בעין, ראש ממשלה אחת ובעיקר צמד המילים "טראומה לאומית", אלו רק חלק מהאסוציאציות שעולות אצל רבים ורבות, כאשר מציינים את מלחמת יום הכיפורים שפרצה באוקטובר 1973 . עבורי יש מילה אחת שעולה, קרובה, אישית, רק שלי – "סבתא".

בתור ילדה, היו שלושה ימים במהלך השנה שחיכיתי להם מאוד, כול המשפחה הייתה נפגשת בהם, וסבתא שלי הייתה עם מבט ממוקד בעיניים, היא לא הביטה ימינה או שמאלה והייתה עומלת במטבח כמנהלת מבצע צבאי, מבשלת, אופה, לא נותנת שיסיטו אותה מתהליך ההכנה ומתקתקת את המשימות, כדי שהערב הזה יאכיל את כול האנשים שהגיעו. כול אחיותיה של אמי היו מגיעות לעזור, וקהל רב של אנשים נהרו לבית והתפללו, רבים מהם עטו חליפות מהודרות של בית כנסת, רשמיים וחגיגיים. בני הדודים והדודות שלי ואני היו משחקים למטה, אחרי שהיינו אוכלים משהו שהמבוגרים קראו לו "ברכות", ממתינים לשלב הסעודה, לקובה, לאורז ולעלי הגפן הביתיים של סבתא. האווירה הייתה אווירה מיוחדת של ביחד, של איזה מאורע, לא חגיגי בדיוק, אך מחבר. בתור ילדה, חיכיתי למפגשים האלו, לתחושת השייכות שמעניקה המשפחה, לעובדה שהבית היה מתמלא באנשים. רק לימים שגדלתי, הבנתי את המשמעות של התכונה הרבה שהתרחשה באוקטובר ובמאי. היו אלו ימי האזכרה שסבתי נדרה נדר לקיים, בכול שנה, ברגע שבנה יחידה נפל חלל. נדר שהחזיק עד לרגע בו הגוף בגד בה והיא נאלצה להתיישב על כיסא גלגלים, נדר שבהפרתו, משהו בה נוסף כבה, הזיקנה גם ככה אכזרית, אך שהיא עטופה בשכול, היא גם דורסת. הגוף שלה התחיל לאכזב בתפקודו, אך כול עוד ראשה היה צלול, כול תא בגוף זכר את חייו ומותו.

את סיפור נפילתו של דוד שלי, אני מקדישה לקידוש זכרה של סבתא שלי, כי רק כך אני מאמינה שאנחנו זוכים להמשך קיום, כך הגלגלים נעים, מזיכרון לזיכרון, מסוף להתחדשות, מסיום להתחלה מהנצחה להנצחה.

לסבתא שלי היו שישה ילדים, חמש בנות ובן, את כולם היא גידלה לבדה, במעברה שכוחת אל בפתח תקווה, חמש בנות ונסיך, לא בכור, אך שני בשושלת העיראקית שלנו. קראו לו עזרא, שם עיראקי קלאסי, שלימים רבים מהנכדים ירשו את שמו, עם אוריינטציה מודרנית אך כה ראויה, עוז.

את תפקיד הגבר בבית, לקח דודי, לאחר שבצעד אמיץ, סילקה סבתי את סבי האלכוהוליסט מהבית. הוא היה הגבר של המשפחה, שונה קצת בנוף המקומי, ללא מניירות של שייח' עיראקי, מצחיק, שובב, ספורטאי ומלא בשמחת חיים. לא מהסוג שאתה חושב שאי פעם יקרה לו משהו, לא מהסוג שמתים.
כמה לא רצתה סבתי שיתגייס לקרבי וכמה עקשן הוא היה, ייתכן כי היו אלו הערכים שספג בשנים שגדל כנער חוץ בקיבוץ איילת השחר, שלימים הנחו את דרכו להיות לוחם, ייתכן שזה אופי, אני מניחה שזה שילוב.

במלחמת ששת הימים, חזר אחרי חודש. חודש בו המשפחה לא קיבלה מידע מדויק מה אתו, חודש של הרבה שמועות וניסיון לאיסוף מידע.
עם שובו הייתה רגיעה ותחושה, שעכשיו ניתן לחזור לחיים. דודה שלי מספרת, כי את הרגע הזה, בו הוא חזר מהמלחמה והיא הבחינה בו מהמרפסת, היא לא תשכח לעולם, חתיך, עם זקן, זקוף קומה ועם חיוך עייף, המראה שלו השיב את הנשימה שהייתה כבדה עד כה לסדרה, מותיר לאשליה שהוא חסין, להתחזק.

שבוע לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים, הוא שב ממילואים, עם היוודע מצב החירום, הוא שב לחיל, ונשלח לגזרה המצרית. בגזרה הבוערת, המצרים הגיעו לסיני וחצו כבר את תעלת סוא'ץ. לאחר ימי לחימה לא פשוטים, הציעו לו להצטרף לכוח של השריון, להיות בקו החזית הישיר בלחימה, "מה אתה צריך את זה? תישאר בקו האחורי" סיפר חבר, ששאל אותו, " כי אנחנו הולכים לזיין להם את הצורה" הייתה תשובתו, ספק הרואית, ספק עם יהירות, ספק עם חדירות מטרה ונחישות, ואולי זה שוב שילוב של הכול.

בתאריך בו החל המפנה בגזרה המצרית, ה – 14 לאוקטובר, המצרים החלו להעביר את רוב עתודות השריון שלהם אל הגדה המזרחית של התעלה והם פתחו במתקפה כוללת במלוא רוחב הזירה, בין הים התיכון ומפרץ-סואץ. כוונתם הייתה להתקדם 50-40 ק"מ מזרחה ולהשתלט על קו-המעברים: רומאני-טאסה-ג'ידי-מיטלה. כאשר עד שעות אחה"צ הצליחו כוחות צה"ל לבלום את כל מאמצי המתקפה המצריים ולהדפם אל מאחזיהם המוגנים והמבוצרים הצמודים אל תעלת-סואץ בצידה המזרחי.
ביום זה הצבא המצרי איבד ביום זה כ-250 טנקים, לעומת 20 טנקים שאיבד צה"ל. ביום זה סבתא שלי איבדה את בנה. טעות אנוש, של אחד מחברי הצוות, הוביל לפיצוץ של הטנק, הטענה כפולה של פגזים, בום אחד גדול ושקט על פני תהום.

בינתיים בבית חוסר הוודאות היה מורט עצבים, כול הארץ געשה וסערה, רב סרן שמועתי, הילך אימים, על כול בית בו היה לוחם. רק עשרה ימים אחרי מותו, נמסר למשפחה כי הוא מוכרז כנעדר. המשפחה הייתה נוסעת לתל אביב מדיי כמה ימים, שם הוצגו סרטונים לזיהוי שבויים, במטרה לבחון האם במקרה, יזהו אותו בין החיים. מותו שהיה נחרץ, היה לא ברור, מכוון שהיה שוני בין שם משפחתו בדיסקית, לשם משפחתו בצו המילואים, הפער בין עובדיה לעבדאללה, מנע מהזיהוי להיות סופי והוביל להתארכות הזמן. וכמו שקורה באי וודאות, ככול שהזמן מתארך, הדימיון משתגע. אנשים החלו לשוב מהקרב, והשמועות רצו, ואוי כמה ששמועות יכולות לדקור מחד, ולהחיות מאידך, שיש בהם שביבי תקווה, ראו, לא ראו, שבוי, לא שבוי, הרו… לא לא לא, אסור לחשוב אל זה, המקוד שלהם הייתה באמונה.

את דבר הידיעה על מותו, ידעה דודה שלי בתיה ראשונה, ואין זה מקריות, היא נחשבת לחזקה במשפחה וכמי שמתפקדת במצבי משבר, היא ניגשה אל סבתי ואמרה לה בלי למצמץ " אימא תכיני את עצמך, אל תהיי באשלייה, הוא לא יחזור"

ואכן מהקרב הזה הוא לא שב, הסיוט הגדול ביותר התרחש, ובעודי רושמת זאת, דמעות מתמלאות בעיניי, לוקחות אותי בזיכרון לפעם הראשונה שהגעתי לבית העלמין לאזכרה, כשהייתי בכיתה ז' והיא הרכינה את ראשה למצבה, נשקה והחלה ליבב מעל הקבר, כמעט 20 שנה אחרי, יכולתי לחוש את הכאב, באותו רגע, מהמשקפיים שלי, ראיתי את האדם שאני אוהבת, מצוי בכאב שאין לו מילים, שאין לי באמת מה להגיד, חשתי חוסר אונים, ועם יריית הכבוד הראשונה, סכר הדמעות שלי פרץ, על כאבה.

סבתי נפטרה 24 שנים אחרי מלחמת יום הכיפורים.ב -24 השנים הללו היא חיה בצל האובדן, בשנים הראשונות לתום המלחמה, לא הסכימה ללבוש משהו אחר, פרט לבגדים שחורים, אבלה היה כבד, היא תפקדה, אך שעות הייתה יכולה לשבת בחלון המרפסת ולשיר שירים בעיראקית, על אובדן וכאב.

שנכנסה לבית אבות, היו פעמים שהיו לה התפרצויות בכי, ומתוך המילים הלא ברורות בעיראקית שבחרה להשתמש, הרבה פעמים אני שמעתי את המילים "עזרא, יא איבני (בני) " שם כשהגוף בגד בה והיא כאבה את מצבה, היא ברחה לעצב המוכר של אובדנו. ואני, שוב, הייתי יושבת מצומקת, ללא מילים, מחבקת ונדהמת כול פעם מחדש, איך אחרי כול השנים, יש לתוגה חיים משל עצמם ולאובדן אין תאריך תפוגה.

עם מותה אני הבטחתי לעצמי, שבכול יום זיכרון, אתייצב שם בקבר שלו, ונכון שאני גאה בו על בחירותיו, על הקרבותיו, והדמות שמצטיירת מהסיפורים, אך אותו לא באמת, אך כן הכרתי את סבתא שלי, וזה היה חשוב לה ומכאן שזה חשוב לי. ושם על הקבר כול שנה, שכול המשפחה מגיעה, והדור הבא מגיע, יש משהו מאחד וגם ברגעים פחות מאוחדים כמו שיש בכול משפחה, הכול מונח בצד והאחיות חוזרות לשנים, שסבתא הייתה, לרגעים שלפני ואחרי מותו, משהו שם בכולנו מתרכך.

אני לא יודעת אם ההנצחה היא בעיקר עבורנו, למען האיחוד והחיזוק ההדדי, למען נראה ונזכור כי מ "עפר באנו ואל עפר נשוב" כדי להזכיר לנו לקדש את החיים ולהוקיר אותם, או למען עילוי נשמת הלוחמים לדרגה יותר גבוהה שם בגן עדן, אך אני יודעת, שבהנצחה הזאת אני מחיה חלק מרקמה אנושית שהיא חלק ממני, מעברי, מה DNA שלי, שפיזית לא יכולה לגעת, אך לגמרי יכולה להרגיש ולראות.