מידה 36, זו המידה שלי… בנעליים- לצערי אני לא זוכרת מתי זו היתה המידה של המכנסיים שלי.
ובכן חברים יקרים, יש סיבה שהחלטתי לכתוב על מידתן הצנועות של כפות הרגליים שלי אך נתחיל בהיסטוריה הטיפה רחוקה של חיי.
כילדה (ובעצם גם היום), לא הייתי מי יודע מה ספורטיבית, למעשה חוץ משחייה לא ממש התחברתי לשום פעילות גופנית- שנאתי לרוץ, קפיצות לגובה ולרוחק לא היו התחום שלי ובמחניים הייתי שורדת רק בזכות היכולת שלי להעלם בכל פעם שהכדור הגיע לסביבה, על לנסות לתפוס אותו ויתרתי דיי מהר בעיקר כי לרוב הייתי חוטפת אותו ישירות לפנים או גרוע יותר – מושיטה ידיים בתקווה שהפעם אצליח ותופסת בסופו של דבר רק אוויר. עם קשר או בלי, יצא שבאותן השנים נקעתי את קרסוליי (בעיקר את זו של רגל ימין) כל שני וחמישי. באיזשהו שלב הקרסוליים שלי הרימו ידיים והגעתי למצב שבו הליכה תמימה לגמרי ברחוב היתה עלולה להסתיים בהישטתחות שלי רק כי משום סיבה נראית לעין הקרסול שלי החליט להתעקם ולקחת אותי להיכרות מעמיקה עם המדרכה שמתחתיי.
עם הזמן זה הפסיק (בחיי שאני לא יודעת למה) אבל בכל פעם שאני יוצאת לטיול ארוך אני יודעת שכפות רגליי בשלב מסוים יתחילו לכאוב ולזעוק הצילו וזאת בלי שום קשר לסוג הנעל שאותה בחרתי לנעול. לימים התעוררה בי הסברה שהן פשוט אינן בנויות לסחוב מעליהן את משקל גופי ולכן כדאי שאעשה משהו בעניין – דבר שאני עובדת עליו בערך מכיתה ב'…
ולעניינו, בשבוע שעבר יצאנו בני הבכור ואני לטיול שכבתי מיוחד שאורגן ע"י בית הספר והוועד השכבתי (שכמובן אני גם חלק ממנו, כי להיות חברת ועד כיתה וחברת ועד מוסדי זה כנראה לא מספיק) – טיול לאור ירח. חודשים מראש מפגשים ותכנונים, הודעות וואטסאפ וארגונים כדי שהעסק יתקתק (וזה עוד בקטנה, הבחור שיזם את העניין הרים הפקה מטורפת). הגעתי לטיול נרגשת כאילו אני מחתנת את הילד, מצוידת במחצלת, בקבוקי מים, פנס בגודל של מלון ותוכנית הפעלה לילדים באוטובוס שחלילה לא ישעמם לרגע אבל מה… עם נעליים לא מתאימות. ושלא תבינו לא נכון, זה לא שלא ערכתי עם עצמי דיון מקדים ומעמיק על איזה נעליים כדאי לי לנעול, פשוט לקחתי בחשבון שסביר להניח שאף אחת לא תהיה לי מי יודע מה נוחה אז לפחות נבחר באלו שיתאימו לבגדים- גם ככה המסלול אמור להיות קליל. ובכן חברים, לא היתה אבן שלא חוותה היכרות מעמיקה עם כף הרגל שלי, בכל צעד במהלך 4 הקילומטרים שבהם צעדתי בחושך יחסי – הפנס בגודל של המלון היה בחזקת הילד שהחליט שאמא שלו עשתה כבר מספיק פאדיחות על האוטובוס וכדאי שיתפוס ממנה מרחק – הרגשתי טוב טוב את המסלול ובשלב מסוים דמיינתי שאני הולכת על גחלים בוערות כי בראשי זה כאב פחות. באופן אבסורדי אני דווקא סיימתי את המסלול בשלום יחסי – לא יכולתי להזיז את עצמי במהלך סוף השבוע ליותר משני מטר ברחבי הבית, אבל זה בקטנה לעומת אמא אחרת שהחליקה וסיימה את החוויה הזו בגבס – פשוטו כמשמעו… בקיצור רק בריאות, בגיל 40 + זה כל מה שצריך