איזה כייף זה חופש גדול? בחיי שאני לא צוחקת, קמים מאוחר, אין שיעורים, אין מבחנים, עושים כל היום מה שבא לך לראש… כן, חופש גדול זה נהדר, לילדים, אבל אם לא מתפעלים אותם חצי מהזמן המצב מתחיל להסלים. אז עשינו מנוי לבריכה ואנו מנצלים אותו היטב, אמנם חצי מהזמן אני מתפקדת על תקן צוות הווי ובידור במלונות באילת, כבר המצאתי כל תחרות אפשרית – כדור מים, מרקו פולו, צלילות למרחקים וגלגולים בתוך המים- ובכל אלה גם אני משתתפת אבל מה זה מים באוזניים, קוצר נשימה וכאבי ראש מהסלטות במים לעומת 5 דקות של שקט?
אבל כמה אפשר בריכה? חייבים גם פעילויות נוספות, אחרת משעמם והם עוברים לספורט החביב עליהם במיוחד- להרוג אחד את השני (וזה כולל "הטבעות" בבריכה) אז לשמחתי שמעתי איזה ג'ינגל ברדיו על עשרות פעילויות שמארגנת רשות הטבע והגנים, איזה יופי. ארזתי את הילדים והבעל והדרמנו לכיוון אשקלון, לפעילות שהוגדרה בדיוק במילים הבאות: "העיר העתיקה פותחת שעריה לבאים בלילה ומזמינה אתכם להצטרף לפעילות מיוחדת לשעות החשיכה, הפעילות כוללת להטוטי אש, סיורי עששיות, מוסיקה, תצפית בכוכבים בטלסקופ ענק ואווירה טובה" ומה לא נעשה בשביל אווירה טובה? בעייני רוחי דמיינתי אותנו מטיילים בסמטאות העיר העתיקה, נהנים משלל מופעי רחוב, צופים בכוכבים ומסיירים עם עששית קסומה תוך שהבריזה מקררת את גופנו.. וכל זה מרחק חצי שעה מהבית- ממש זכינו בלוטו. אז בואו נעבור למציאות הפחות זוהרת-
אחרי 5 דקות של נסיעה כבר שיעמם לגדול מה שהוביל להצקות קטנות ומעצבנות לכיוון הקטן, מה שהוביל ליללות ונדנודים של הקטן מה שהוביל לתחנונים שלי שיפסיקו מה שהוביל לאיומים של בן זוגי שיחיה לסובב את האוטו ולחזור הביתה. אחרי חצי שעה פחות או יותר של נסיעה מהנה ורגועה הגענו ליעד. אני לא יודעת אם זה בגלל החושך או לא אבל עיר עתיקה לא הייתה שם אלא אם מחשיבים איזה שריד של קיר. בינתיים חלפנו על פני להקה (אם אפשר לקרוא לקלידן ומתופף להקה) שניגנה שירים שרק הם מכירים וקהל המעריצים שלה כלל ילדים בני חמש שלא עניין אותם במיוחד מה הם שרו. המשכנו בשביל לעבר הטלסקופ "הענק" שם זכינו לצפות בכוכב שבתאי בגודל של אפונה. מרגש. אבל היי… השיא עוד לפנינו. נרשמנו לסיור העששיות המבטיח, ההרשמה התגלתה כחוויה בפני עצמה ולו רק בגלל שהייתי קרובה לפצוח במריבה עם מישהי שנדחפה לפנינו בתור, מסתבר שלמרות שאני לא מרוצה מגודל מימדי, לאנשים מסוימים אני בכל זאת בלתי ניראת. הגענו לסיור, וקיבלנו בשמחה וששון שתי עששיות, אחרי פחות מ-2 דקות הילדים כבר ויתרו על טביעת הבעלות של כל אחד מהם על העששית ואחרי מספר דקות נוספות של המתנה יצאנו לדרך נרגשים. אחרי פחות מ-100 מטרים במעלה הגבעה התחילו התלונות- "קשה לי, נכנס לי חול בין האצבעות של הרגליים, מה זה החושך הזה?, יש פה חרקים", ואז חשבתי לעצמי, יש שתי אפשרויות, או להמשיך עם הסבל הזה של כולנו ולקוות שבסוף הגבעה מחכה לנו משהו טוב או לוותר כאן ועכשיו ולסיים עם החוויה הזו כמה שיותר מהר. לא היו מאושרים מהם כששאלתי אותם אם הם רוצים שנוותר ונחזור. בדרך ליציאה נתקלנו בעמדה שהבטיחה מצגת והסבר מאלף על צבי ים, נשארנו, שמענו בעיקר את הגנרטור הסמוך ונהנו ממצגת שכל קטעי הווידאו בה לא עבדו וממדריך חמוד שבאמת השתדל אבל כריזמה היא לא הצד החזק שלו, לזכותו יאמר שלפחות הוא מציל צבים.
לפחות הנסיעה הביתה עברה בדממה מוחלטת לא לפני שהושבעתי ע"י הילדים לוותר על אטרקציות כאלו בעתיד ושעדיף להישאר בבית