כותבת ומוחקת וכותבת ומוחקת שוב ושוב.
יש לי כל כך הרבה מה לומר על השבוע האחרון שאני לא יודעת מאיפה להתחיל אז אולי כדאי להתחיל מההתחלה.
בתחילת השבוע שעבר ארזנו את הילדים וטסנו לחופשה בחו"ל, והפעם לא חופשת בטן-גב אלא מסע בין שלל האטרקציות האפשרויות שהיו לצפון פולין להציע לנו.
כמובן שהיה כיף ונהדר ובאמת אחלה . ברקע כל האחלה הזה לא הפסקנו להשוות (וגם להתמרמר) בין מה שחווינו שם למה שאנחנו חיים פה, ביום יום.
נתחיל ממזג האוויר שהתחיל ביום אחד של גשם (באמצע יולי- כן?) והמשיך לימים נעימים ונוחים, נמשיך למחיר של כמעט כל דבר – ארוחה במלכודות תיירים/ברגר קינג (יש ברירה? אמרתי ילדים)/מסעדות מפונפנות, ביגוד, קוסמטיקה, מחירי התחבורה הציבורית וגם כרטיסי כניסה לאטרקציות שחלקן הגדול היו פשוט יוצאות מן הכלל ובארץ היינו משלמים עליהן כפליים אם לא יותר.
בזמן הזה שבו טיילנו להנאתנו בארץ שבה פעם רצחו את עמנו רק בגלל היותם מיעוט, עבר חוק שלא איפשר למיעוט אחר את הזכות להקים משפחה באותן הדרכים (נניח רגע בצד את הדעה שלי על פונדקאות והמשמעות של שכירת רחם של אישה אחרת ואם זה בסדר או לא) האפשריות לאדם "נורמלי". לא יודעת למה, אני מופתעת בכל פעם מחדש על חוסר הסבלנות וקבלת האחר שהמדינה שלי מפגינה בחוקיה. ואם בהפגנה עסקיננו, אז העיתוי יצא על ט' באב, לא יודעת אם זה אמור לפגוע בציבור שלם שיום זה הוא יום אבל ובעל משמעות רבה עבורו, אבל אם כן (ואני מניחה שכן) לא היה עדיף לבחור ביום אחר?
בכל מקרה, בזמן שרבבות צבאו על כיכר רבין, אנחנו יצאנו לסיבוב אחרון בעיר העתיקה של גדנסק, לאכול איזו גלידה ולהיפרד מהעיר. בעודנו יוצאים מעוד חנות מכולת (אני נשבעת שהקטנצ'יק אכל יותר חטיפים ממה שהבטן הזעירה שלו יכולה להכיל) שמענו מרחוק מוזיקה מוכרת – "התקווה" מנוגנת ע"י נגן קלרינט פולני באמצע המדרחוב ההומה. אני לא יודעת אם ניתן לתאר את שצף הרגשות שעלה בי באותו הרגע אבל כל הקיטורים על הארץ ועל היקר והמפלה והביבי נעלמו והתחלפו בהרגשה חמה של בית. כאילו מישהו סימן לי – גברת עם כל הקקה שיש שם את יודעת שלא הכול נורא והלב שלך שייך לה לארץ הזו לנצח.
ביום בו חזרנו לארץ הקטנצ'יק שלי חגג יום הולדת, כך יצא שאת יום הולדתו התחיל בפולין, המשיך במטוס וסיים בארץ מולדתו שהיא ארץ מולדתי וככל הנראה תישאר ארצנו לעד- ארץ שיש בה הרבה לתקן, ארץ שבה כדאי שה"רוב" יתחשב באחר, לא רק בגלל ההיסטוריה שלנו, גם לא בגלל שאולי יום אחד הרוב הזה יכול להפוך למיעוט, אלא בגלל שזה הדבר הנכון לעשות.