הפעם, חמישה ספרים חדשים של כותבים ישראלים לא מוכרים. לא לכולם התחברתי, אך היה מעניין להכיר כותבים חדשים. ג'ין גארדו כותב על "נווד לילי"– ספר על חיפוש עצמי, בדידות ותקווה. עידו כנען ברומן "בניין חסר" המתרחש בשכונה דמיונית בתל אביב. סיגל גרינשטיין עם "שלום עצמי" – גילוי ושינוי דרך שירה. הציורים בספר גם הם שלה והם נהדרים. הילה קרנט כותבת על התמודדותה של חיילת במסגרת הצבאית בספר "גבול מטושטש" ולסיום יעקב ליכטר בספרו בעל הכותרת המסקרנת "תפוחים כוכבים ורוחות רפאים" עוסק בסיפורים הנרטיביים שהאדם ברא אודות העולם.
- התורות האנושיות נובעות משלושת יסודות הדיון: התחושות המשותפות-מוסכמות (Common Sense) של בני האדם, מנפשו-תודעתו של האדם וכולן מנוסחות בשפה אנושית מופשטת מסוג כזה או אחר. השורשים משותפים ולכן עולה בטבעיות השאלה: האם מדובר בתורות שונות בתכלית או שמא יש משהו משותף אשר יכול לשמש מכנה משותף ביניהן?
- נתמקד בתורה ספציפית שמרכיביה החושיים, התודעתיים ובעיקר השפתיים הם "חזקים". באיזו מידה תורה שכזאת יכולה להיות גם עקבית וגם שלמה?


















