על הקפות ובחירות

על תקופה מסויימת, על שכונה מסויימת, על חוויה מסויימת של הבמאית לי גילת כילדה בשכונת נווה צדק טרם הפיכתה לפלצנית.
אבל הרבה יותר מזה הסרט הוא על תכתיבים חברתיים, הנזק שהם עושים לאדם הפרטי, על בחירה והנזק שאנחנו עושים לעצמינו בחוסר הבחירה.

אהרון נניו, זוכה בתחרות נאומים בבית הכנסת, להיות זה שעושה הקפה ראשונה עם ספר התורה. הילד בן השלוש עשרה (אגם אוזלבו) חי עם אמא רוזה (אסי לוי) ואבא בצאלאל (ליאור אשכנזי).

משפחה שאיבדה את האהבה, בחסות הלחץ להביא ילדים נוספים לעולם, ולאחר מספר לא מבוטל של הפלות.

דמויות המשנה שעוטפות את המשפחה ומציגה אותן באור נוסף הן חברי ה"שכונה".

רב השכונה (אורי גבריאל) שמנהל את שגרת חיי הדת בשכונה הסגורה.

תמי (שי אלקיים) הילדה שמקבלת את הדת ומוצאת בה מקור להעצים אתה כוח שלה, בשליטה, באגרסיביות. מקבלת בהכנעה את מקומה הנידח בשולי החברה בשל מינה ועל אף חריפותה ובטחונה העצמי.

אחותה עליזה (נועה אסטנג'לוב) שנראית כאילו אינה שייכת למשפחה הזו, היא המצפן החברתי בסרט. ניחנה בטיפת עצמאות, חופש בחירה ולא נכנעת לשום תכתיב חברתי באופן אוטומטי.

הסרט לא מתיימר להתקיים בשנותיה המוקדמות של המדינה, אלא משחק בין התקופות ולא ניתן להכריז על תקופה חד משמעית בה הוא קורה.

המשחק הזה אינו מקרי.

גם היום, נתונים אנחנו לתכתיבי חברה נוקשים, בלתי הגיוניים והולכים שבי אחרי קומץ של קובעי דיעות. פעם היה זה רב, היום ראש ממשלה? שחקן מוכר? מנהלת במשרד? קצין בכיר? רופאה?

ההקפות שהיום אנחנו נתונים להם אינם שונים מההקפות שהיינו נתונים להם בעבר.

אנחנו מקיפים את עצמינו בכלא חברתי עם חוקים שאינם הכרחיים לנו ואף מזיקים לנו ולאיכות חיינו.

החלק בסרט שמעצים את התחושה הזו היה כשבצלאל מפרסם שלטים על מכירת ביתם הצנוע בכוונה לעזוב את אשתו והילד ולעבור משם ואחד השכנים הולך אחריו, מביט לו בעיניים ומסיר את השלטים: אחד אחרי השני.

כאילו החברה מתבוננת לנו בעיניים ואומרת לנו "אין מקום לבחירות שלך, אנחנו נכתיב לך מה לעשות ואיך".

בעיני היה זה החלק הכי חזק של הסרט.

"הקפות" לא משחרר אותנו מכבלי התכתיבים החברתיים אבל הוא בהכרח שם זרקור על התופעה ומזמין אותנו לבחור לצאת מאותן הקפות.

בהחלט סרט ראוי, בודאי לסרט ראשון של הבמאית לי גילת. יש עתיד לקולנוע הישראלי.