אמא.
כבר ימים שאני כותבת לך בתוכי.
ומחר תתחיל שנה חדשה. והמילים מתפקעות ממני החוצה.
בעוד כחודש תהיי מתה שנה. ובשנה שחלפה כפי שמקובל אצלנו החיים קרו דברים.
המוות שלך אליו הכנת אותי וכפי הנראה יותר מכל את עצמך הגיע ברוע.
שוב, כפי שחששנו, כפי שסללת את דרכו עוד בחייך.
מוות כואב מייסר מבהיל ודרמטי.
מצאתי את עצמי פעמים רבות מנסה לשחזר את חמשת ימי הסוף האמיתי שלך. לא זה אותו חווינו שוב ועוד ופעם נוספת באין ספור וריאציות, בשיחות טלפון בהולות ודרמטיות. בנסיעות ליליות אלייך או בעקבות אמבולנס מייבב. באיומיך שהנה זהו ולא עוד ואת כבר לא יכולה יותר.
"כוחי הולך ודל…" אמרת לי. ואיך אני לא רואה. ואיך אני לא מתקנת או מצילה אותך מההרס המוחלט שהמתת על עצמך.
אני מגוללת את שיחת הטלפון בשבע בבוקר בה אמרת שזהו וצריך לקבל החלטה, על אף שקיבלתי ממך שיחות דומות לאלה כבר בעבר משהו בניגון הקול שלך ביצירת המשפט בישר שזה אינו תרגיל. רגע האמת אכן הגיע.
ניצבת מול בחירה בין מוות למוות כשאת מותשת מכאבים איומים שאפילו מורפיום לא הצליח לכבות. ולא יכולתי להושיע. או למשות אותך מן הכאב. ובחרת במוות שעליו המליץ הרופא ובכך הקלת על מצפונו.
אפופת כאב והבנה שאלה באמת רגעייך האחרונים אחזת בידי ומלמלת שלא נפרדנו בצורה מכובדת. שבסוף לא הספקנו. ואני שלרגע חדלתי לבכות הצלחתי לחייך והרגעתי שנפרדנו כבר פעמים רבות ואז שבנו ונפגשנו. ממשיכות במחול המייסר אותו יצרנו ובו התמדנו לאורך שנים רבות.
חמישה ימים נותרת גוף מבותר. מחוברת לאין ספור מכשירים ושקיות. גופך הולך ומלבין. הולך ומתנפח ומערכותייך חדלות. אפשרת לי לבכות עלייך אמא ולהתאבל על הכל. על כל הכאב שליווה את מערכת היחסים שלנו. על הכמיהה שלי לאמא שתראה אותי, תחמול תגן ותשחרר. אפשרת לי לשיר לך. וללטף את זרועותייך הקפואות. נתת לי חמישה ימי חסד להיות בהם בת. ביתך. בת של אמא.
נער הזהב דייק את הימים הללו ואמר שהיו הם ימים טהורים. הוא אמר שמזל שישנת ולא הרגזת אותי ובכך התאפשרה הפרידה בנינו.
כן אמא, הוא משלנו נער הזהב, נשמתו מצוירת וגם עורו דקיק וצער ומחסור חודרים אל הלב הרגיש שלו בטיל. כן אמא, הלוואי ולא היה דומה לנו בכל אלה.
אנשים טועים לחשוב שמוות הינו בגדר אין. היה ועכשיו איננו עוד. שטויות. המוות הינו נוכחות. כפי שחזית. אינך מתה בי אמא. לזכות העיניין יאמר שנוכחותך שקטה יותר. ואינה מצריכה התעסקות , אינני מקיצה יותר משיחות טלפון שמבשרות רע. את לא מרגיזה אותי עד טירוף ודמעות ואינך יושבת לבד בחושך בערב החג.
ומחר ערב חג. ולא תשבי לבד בחושך. ולא תחמיצי לי פנים על שהזנחתי אותך לכאורה. ולא תייסרי אותי בצליפות לשונך החדה.
חיי עברו טלטלות כה רבות בשנתיים האחרונות. ואני עשויה חלקים. לא היית שתופה למכאובי, לייסורי המצפון להתלבטויות. כפי שלא היית שותפה לשמחות ולרגעי ההקלה. מודרת. על מנת שאצליח לחיות. מודרת לפני שנים. אני מתגעגעת אלייך עשרים שנה ויותר אמא שלי. מתגעגעת שלפעמים כואב לי במקומות שלא ידעתי שישנם. ובזה לא השתנה דבר. את מתה בתוכי כבר שנים. ובשנה האחרונה חיה בתוכי. שקטה. והזיכרון שפועל באופן שאינו לגמרי ברור לי פועל כקוסם השולף שפני חמלה מכובעו השחור. עיצה טובה שנתת לי ואני מעבירה הלאה. פלייליסט איכותי, רשימת קריאה. ורגעי פז זוהרים.
אני אוהבת אותך השנה אמא יותר משאהבתי אותך שנים. צר לי על כך. אבל זו האמת.
אני שוזרת את דרכי אל ערב החג הזה. בעבודה קשה. מכינה זרים צבעוניים. משחירה את אצבעותי באקליפטוס. מתישה את הגוף ומחייה את הנפש.
אמא. שנה טובה. כבר סתיו. השמש החורכת מתרככת. ורוח נעימה כבר נוכחת בשעות הערב.
שנה טובה . שתהייה לי. שתהייה בה חמלה במידה ויציבות. ומשפחה. ומקום להרגיש בו בית. שנה שבה ימשיכו ויתאחו חלקי וביניהם אמא תהיי את. מילותייך. אהבתך. מחדלייך. והשלל הרב גוני, המטורף מלא הדמיון שהוא את.