השבוע התבשרנו שבני הבכור, בן ה-11, זקוק למשקפי ראייה, הקטנצ'יק בן ה-7 כבר אובחן בשנה שעברה ואני בתמימותי חשבתי שהגדול הצליח להתחמק מרוע הגזרה. את האשמה (וכן אני יודעת BIG DEAL-כולה משקפיים) בלקות הראייה של בניי ניתן לתלות בי או בעצם בסבא שלי יצחק (עליו השלום) שעדשות משקפיי הראיה שלו נראו כמו תחתיות של בקבוק עראק או כפי שאמרו חכמינו "כל עדשה מיקרוסקופ"…
בהריונות שלי כשחלמתי בהקיץ איך יראו ילדיי (כמובן בהתחשב שקודם כל ייוולדו בריאים טפו טפו טפו עם 10 אצבעות בכפות הידיים ועוד 10 בכפות הרגליים), היית נושאת עיניי לשמיים- אמיתי לגמרי- ומתפללת: "אלוהים יקר, עשה שאת השערות יקבלו מבעלי".
כדי שתבינו את מהות התפילה, הרשו לי להסביר-
סבא שלי (אשר – יבדל לחיים ארוכים)- קירח
אבא שלי – קירח
שלושת האחים שלי- קירחים
ואני- בואו נגיד שמה שכבר יש על הראש הוא לא בדיוק פוטנציאל לפרסומות לשמפו. ראייה לכך היא שעד כיתה ה' (שבא כנראה כבר מרדתי) הסתובבתי עם תספורת בן קצוצה זהה לזאת של אחיי במקום להתפאר בצמות וקוקיות- עובדה תמוהה ביותר בהתחשב שאני בת, יחידה, שלה ייחלה אימי אחרי 3 בנים (טענה אחת מיני רבות ברשימה שיש לי עבור אמא שלי בנוגע לגידול שלי)
לעומת זאת בעלי שיחייה נושא רעמת שיער שלא מביישת אריות בטבע. פעם יצא לי להיות איתו אצל הספר וביקשתי לראות הוכחה לקרקפת
אז מה יצא? נכון לרגע זה נראה שתפילותיי נענו ושערות ראשם של ילידיי יעטרו אותם בכבוד עוד הרבה שנים. מה שגורם לי לחשוב… מדוע הפסקתי שם ולא התפללתי לעוד דברים? אם הייתי יודעת הייתי מבקשת שלא יירשו את-
- מבנה הגוף שלי (דרך עדינה לציין שאני לא רזונת… אבל זה כבר נושא לפוסט נפרד בהחלט)
- האף הפרסי שלי
- הבוהן שקצרה יותר מהאצבע שליד
הייתי ממשיכה, הרשימה נצחית, אבל נראה לי שיש דברים שהשתיקה יפה להם ומוטב שאשמור לעצמי…
מצד שני – שלא תגידו שאני רק מתלוננת- הילדים שלי ירשו את גומות החן המהממות של אבא שלהם, את הריסים הארוכים שלי (מסתבר שיש דברים אצלי שאני גם גאה בהם) וקיבלו שכל חריף שנכון להרגע לא ברור מי המוריש החוקי לעניין כיוון שללא ספק הם חכמים יותר ממני ומבעלי יחד.
אז כן, הם ירשו קוצר ראייה מאמא שלהם ואת הנחירות בלילה מאבא שלהם אבל אין ספק שהם שדרוג הגרסה הכי מתקדם שיכולתי לקבל.