על אהבה ואושר

לפני מספר שבועות הוא התקשר אלי, אמר שקוראים לו מייק, שזה עתה נישא לבן זוגו האמריקאי והוא מבקש להסדיר את הגרין קארד שלו. (דבר שמתאפשר לאחרונה במסגרת חקיקה חדשה כאן בניו יורק שמכירה בנישואין חד מיניים לצרכי גרין קארד).
תהיתי ביני לביני ״מייק ״ איזה מין שם ישראלי זה? ״ נפגשנו שלושתנו לפגישת הכרות. גבר בשנות העשרים לחייו, יפה תואר וחסון ,חתיך אמיתי, לוחץ לי את היד ואומר שלום. לצידו הבעל, אמריקאי טיפוסי חמוש במשקפיים, אפור שיער, הבדל השנים ניכר בהם. ניכרת גם אהבה גדולה שהם רוכשים אחד לשני.
הפגישה מתנהלת לשביעות רצון הצדדים. הוא מספר לי שהוא מתל אביב, שבניו יורק כבר מספר שנים, שאלו נישואין ראשונים של שניהם..
אני משאירה אותם עם רשימת מסמכים שהם צריכים להמציא וטעם של תקווה..
חמוד אני חושבת לעצמי. חתיך הורס אני מתקנת את עצמי, חוטאת במחשבה של ״וואו איזה בזבוז למין הנשי״..ועוד אחת עוברת לי בראש, איך הם נראים מאושרים ומאוהבים..
מספר שבועות אחרי אנחנו נפגשים שוב הפעם רק הוא ואני. יושבים באיזה בית קפה נחמד בעיר, אני אוספת ממנו את כל הניירות, מחתימה על טפסים, מסבירה איך יעבוד ההליך עכשיו ואז אנחנו גולשים לשיחת חולין. הוא מרתק ומשעשע ובכל זאת יש לו זיק קטן כזה, כמעט סמוי , של עצב בעיניים , כזה שמשאיר אותי מסוקרנת ורוצה לשמוע את הסיפור שלו. כי אני מה לעשות נמשכת כמו תמיד לסיפורים העצובים שבפסיפס הסיפורים.
אז מייק מסתבר הוא בעצם מוחמד, הוא מספר שהוא ממשפחה ערבית מיפו. בן זקונים למשפחה גדולה. אני שואלת איך הם מקבלים את הנישואין הטריים והוא עונה שהם לא יודעים, שאף אחד במשפחה שלו לא יודע שהוא גיי ובטח לא שהתחתן..
הוא אומר את זה במין פשטות כזאת, מציין עובדה שכביכול נשמעת הכי נורמלית בעולם, כאילו אין בה ים של צער על כך שהוא צריך להסתיר את מהותו, אישיותו, על כך שהוא לא יכול לחלוק עם הקרובים לו ביותר את זה שעכשיו הוא הקרוב לו ביותר, את הרגע המאושר הזה של נישואין לבחיר ליבו.
צביטה קטנה נצבטת לי בלב. הוא מספר שאבא שלו נפטר לפני מספר חודשים ובחיים לא חשב לספר לו, כי זה פשוט היה הורג אותו , ולאמא הוא לא יספר, כי בשביל מה לגרום לה צער כה גדול בזיקנתה. כן הם משפחה כזאת ערבית שמרנית וחזקה. אחים ואחיות ואחיינים ודודים. מין חמולה שכזאת. והוא, כך הוא מעיד על עצמו, תמיד היה מין עוף מוזר בנוף היפואי..כזה שלא משחק כדור רגל בשכונה ולא יושב על ברזלים ושורק לנערות כשהן עוברות ברחוב.
יש בו מין השלמה וקבלה שכזאת.הוא לא כועס עליהם, על בני המשפחה שלו שבטח ינדו אותו אם יגלו שהוא כזה, הוא לא שופט ואין בו התרסה או מרירות. בוגר כל כך משנות חייו. החיים, הוא אומר , לימדו אותו לקבל את מה שאינו ניתן לשינוי , לא להילחם בטחנות של רוח, לחפש את האושר ולהמשיך האלה. לכן הוא כאן, הכי רחוק שאפשר מהבית, כי הם לעולם לא היו מבינים, והוא לעולם לא יכול היה להגשים שם את עצמו.
אני מביטה בו וחושבת על הילד שלי. כבר בן עשרים, קצת יותר צעיר ממנו. ומה אם היה נאלץ להסתיר ממני סוד גדול שכזה?ומה אם לא הייתי יודעת מי הנפש שעושה אותו הכי מאושר. ומה אם היינו חיים חיים שלמים בלי לדעת פרט חשוב כל כך עליו , כמה זה היה בטח מכביד ומעיק על הילד שלי אם היה נאלץ לחיות עם סוד גדול כל כך.
אני מביטה בו וחושבת גם על אמא שלו שלא יודעת דבר וחצי דבר על הילד שלה. על איך הוא חי ועם מי . עצוב לי גם בשבילה.
הוא מספר לי איך כל חייו הוא חי בסוד. מרגע שעמד על דעתו וידע שהוא אוהב את בני מינו. והמשפחה אני שואלת אף פעם לא חשדה ?אף פעם לא שאלה?. הוא מהרהר, עונה שהאחים אולי חושדים אך מעדיפים שלא לדעת, אבל אמא אף פעם לא העלתה על דעתה, המחשבה עצמה רחוקה ממנה אלפי שנות אור. אישה פשוטה, אמא חזקה כזאת , עוטפת, אוהבת, שעד היום מציקה לו בשאלה ״נו מתי תביא לי כלה״..
ועכשיו הוא פה בניו יורק, נשוי לגבר שאוהב ומכבד אותו. והוא מאושר הוא מספר לי. כל כך מאושר.
אני לא ממש מכירה אותו ובא לי לחבק אותו ולומר לו כמה אני שמחה בשבילו. איזה כיף לדעת שהוא מצא אהבה והקים בית.
הוא שואל אם אבוא לארוחת צהרים אם יזמין אותי אליהם, שהוא בשלן בשלן, אוכל בייתי כזה של אמא, ואני אומרת כמובן .
הוא נפרד בחיבוק ואני נשארת לשבת עוד כמה דקות.מחייכת לעצמי, שמחה שיש לי יד קטנה במסע שלו אל האושר. וגם קצת עצובה על זה שנאלץ לחצות אוקיינוס ולהרחיק מביתו רק כדי שיוכל לחיות באושר, שיוכל להיות עצמו.
אני יושבת שם עוד מספר דקות וחושבת לעצמי כמה זה נורא לחיות חיים שלמים בסוד, כמה הרבה יותר פשוט היה לו יכול היה לספר לבני המשפחה שלו מי הוא באמת, כמה זה מסובך אצלו..
ועם לגימה אחרונה של קפה שכבר מזמן התקרר לו מסכמת לעצמי מסקנה אחת קלישאית, באנלית והכי בסיסית שיש,
everyone deserves to be happy ,everyone deserves love