אחת המשימות העיקריות המונחות על כתפי המורים במערכת החינוך היא ללמד את התלמידים על החברה, להכין אותם ליציאה ל"חיים האמיתיים" וללמד אותם את עובדות החיים. אבל יש עובדות שאולי מוטב שתלמידי ישראל הצעירים לא ייחשפו אליהן בגיל כל כך צעיר, אחת מהן היא שהמדינה בחרה להזניח ולזלזל באותם מורים שאמורים לחנך אותם ולדאוג להם.
שמי מרים ושדי, אני בת 53, עובדת כמורה בתוכנית קרב בתחומי הטבע והסביבה כבר כמעט עשר שנים, בארבעה בתי ספר שונים בשלוש ערים.
בכל יום אני נוסעת ללמד בבית ספר אחר תוך אהבה רבה לילדים ולעבודה עצמה. אני מלמדת את התלמידים על ערכי הטבע, על עולם החי והצומח והחשיבות על השמירה עליהם, וגם על הסביבה הייחודית בה כולנו חיים.
תוכנית קרב אליה אני משתייכת, הינה פעילות חינוכית מטעם משרד החינוך, המופעלת על ידי החברה למתנ"סים. אני ועוד אלפי מדריכים אחרים, מעבירים לכ-300 אלף ילדים ונוער ברחבי הארץ פעילויות חינוך והעשרה בתחומים כמו טבע, מדעים, סביבה, תיאטרון, מחול, מוזיקה, אמנות ומחשבים.
בחודש פברואר האחרון החלטנו שנמאס לנו להיות עובדי קבלן. קיבלנו החלטה להתאגד ולהקים ועד בהסתדרות, בין היתר כדי לתקן את שיטת ההעסקה הפסולה שלנו. הבנו שיש פער עצום בין תחושת השליחות והחינוך של הילדים והאהבה שאנו מקבלים מהם, לעומת הזלזול שקיבלנו מצד המדינה. אנחנו הרי עובדים חשובים, המתעסקים בחינוך ודואגים להוציא את ילדי ישראל לעולם הגדול עם סל ידע וערכים ראויים. איך יכולנו להמשיך לעשות זאת כאשר כל הזמן היינו טרודים בנושא התעסוקה של עצמנו? הבנו שאנחנו זכאים וראויים ליותר.
מה זה אומר בעצם, להיות עובדת קבלן? נסו אתם, כל אחד מהקוראים, לחשוב איך הייתם מרגישים לו הייתם מפוטרים בכל שנה מחדש, שנה אחר שנה, וחודשיים שלמים היו נעלם גדול מבחינתכם. אעזור לכם – מדובר בהרגשה נוראית ומשפילה. זו המציאות של עובדי הקבלן בכלל ושלנו בפרט כמורי קבלן.
לאורך כל השנה ובכל שנה, כל חופשה בבית הספר אליה יוצאים התלמידים, היא חופשה כפויה מבחינתי, מכיוון שעל ימי חופשה אני לא מתוגמלת. תארו לכם, חופשת פסח – שנמשכת כמעט חודש שלם – ללא הכנסה. ובכל שנה, כשמגיע חודש יוני, לבי מתמלא בחששות לגבי עתיד העבודה שלי בשנה הבאה, היקף המשרה ובאיזה בתי ספר אעבוד. ואז מגיע החופש הגדול, חופשה של כמעט שלושה חודשים עד אחרי החגים במהלכה אין לי פרנסה, ולכן אני נאלצת ללכת ולחתום אבטלה בלשכת התעסוקה.
קולגות שלי, מורים אחרים איתם אני יושבת לקפה בחדר המורים, לא סובלים מהבעיה הזו. הם היו יוצאים לחופשה בחודשי הקיץ, אך היו ממשיכים לקבל שכר, כי כך ראוי כאשר מדובר במורים במערכת החינוך. אבל אני? אני וחברי המורים מתוכנית קרב, את החופש שלנו נאלצנו לבלות בהמתנה בתורים הארוכים בלשכת התעסוקה.
בתקופה האחרונה ניהלה ההסתדרות מאבק גדול, משמעותי וחשוב למעננו עובדי הקבלן. כשנתבשרתי על ההסכם החדש שנחתם עם האוצר, נמלאתי שמחה ותקווה גדולה: סוף סוף אחרי כל כך הרבה שנים מישהו רואה את האישה שמאחורי העבודה. לאור ההסכם החדש, אנו מורי הקבלן מתוכנית קרב נהיה מועסקים 12 חודשים בשנה, ותנאי ההעסקה החדשים שלנו יכללו קרן השתלמות, הפרשות לפנסיה ודמי הבראה – וזאת בנוסף למעבר ממתכונת העסקה של שכר שעתי למתכונת העסקה של שכר חודשי.
כעת אני מרגישה שווה בין שווים, ויכולה להרים את הראש בגאווה ליד המורים האחרים בבתי הספר בהם אני עובדת. על כך חשוב לי להודות להסתדרות וליושב בראשה אבי ניסנקורן – על המאמץ הרב שהושקע כדי שלי ולחברותי יהיה ביטחון כלכלי, ולעובדים מכל המשק והציבור הרחב על הסולידריות הרבה שהפגינו במאבק שלנו.
