בשביל תל אביבית כמוני, לאכול דגים זה אומר ללכת למסעדות "הדייגים" (והסלטים) שביפו ולהסתכן במראה לא נעים של פינוי כלים לא אסתטי, או ללכת לגוצ’ה וליהנות ממנות דגים מינימליסטיות ואווירה פלצנית מקסימאלית. שמעתי על ה"שקד" הותיקה אבל "עוד לא יצא לי" ואני עדיין זוכרת את הביקור האחרון שלי ב"בני הדייג" שבנמל ואת התחושה השומנית בפה יחד עם הצרבת הנוראית בבטן שליוו אותי במשך יומיים לאחר מכן. אז כיוון שבדג טוב חשקה נפשי והזדמנה לי "יציאת תל אביב" ספונטנית, תיאמתי וארגנתי טיול המשולב עם חוויה קולינארית. עד כאן המבוא המרתק להולדתו של הרעיון הפודיסטי המרתק לבקר במוסד העל זמני העכואי "אורי בורי".
אז בואו ונתחיל מהתחלה
הגעתי לעיר לוותה בתחושת זרות מנוכרת ובחיפוש מאוד אותנטי ותיירותי אחרי העתיקות המפורסמות, שלמיטב זכרוני היו אמורות להיות קרובות לים, יפות, מרגשות ברמה ההיסטורית וגם לסמן את מקום הימצאה של המסעדה. למרות שמדובר באזור צפוני שלא מוכר לעכבר תל אביבי כמוני, עצם היותה של עכו "עיר" גרמה לי תחושת ביטחון שיהיה בסדר. אבל עכו היא לא יפו ולכן הניסיונות לעקוב אחרי אוטובוס תיירים וחיפוש השלטים לכיוון העתיקות נחלו כישלון גורף וחוץ מלהיתקע בסמטאות הצרות מאחורי מכוניות שמחפשות חניה, לא הצלחנו להתקדם לשום מקום. אז נאלצנו פשוט לעצור ולשאול. במקום הכוונה קיבלנו ליווי צמוד – ביפו אין דברים כאלה, באמת.
בהתחלה גילינו את הפס הכחול של הים, אחרי זה את הלבן של הבניינים, אחרי זה את עשרות האוטובוסים ואת מאות תלמידי בית הספר משוחררי הרסן ואחרי זה את המורות הצרודות שרודפות אחריהם. בסוף המסע נגלה המגדלור הקסום עם שאריות המבצרים העתיקים שמסביבו ו…. מסעדת אורי בורי, במקום מלכותי באמצע.
כיוון שאורי בורי נמצאת מחוץ לעולם השעשועים התל אביבי, אבל נחשבת למסעדה לאומית לא פחות מאלה שנמצאות בגבולות העיר הגדולה ומושכת אליה אכלנים לא מעטים (בביקורנו הספונטני ביום רביעי בצהריים גילינו את המסעדה בתפוסה כמעט מלאה), בנו באורי בורי ארוחת טעימות שאמורה לספק זיכרונות קולינאריים איכותיים למשך כל הנסיעה חזרה תל אביבה. הרעיון הוא שאפשר לבקש שיהיו מנות מסוימות בארוחה ואפשר להחליט מתי עוצרים את זרימת המנות לשולחן. המחיר נקבע בהתאם למה שנאכל, כאשר המחיר לסועד אמור להגיע למחיר ארוחה סטנדרטית של מנה ראשונה ועיקרית אבל במקומן בארוחת הטעימות מקבלים הרבה טעימות מהרבה מנות.
ואז הגיע האוכל
אכלנו סשימי סלמון ברוטב סויה עם סורבה וואסאבי בעל שילובי טעמים עוקצניים ומרקמים קרירים. אחרי זה טעמנו סשימי אנטיאס עם וינגרט שמן זית, צלפים, לימון ובצל סגול שלעומת המנה הראשונה הוסיף חמצמצות מתקתקה. אחרי הפתיחות הוגש לנו מרק פירות ים על בסיס חלב קוקוס, ג’ינג’ר, קארי בזיליקום וכוסברה. כשאני קוראת שוב את מה שכתבתי כאן איני מאמינה למראה עיניי כי זוהי פחות או יותר רשימת כל המצרכים שאני מסתייגת מהם באופן מוחלט. בנוסף לכך הזהירו אותי כי המרק פיקנטי (מה שלא מתקבל על הדעת שיכנס אליי לפה) אבל גם הבטיחו שאם לא תהיה למרק הזה הצלחה, הוא יוסר מיד מהשולחן. מה אני אגיד לכם, המרק המהביל הזה, שהוגש לנו בתוך פוייקה לוהט, היה לאחד הדברים הטעימים ביותר שטעמתי בחיי. החריפות הייתה ארומטית וטעימה כל כך, חלב הקוקוס סיפק את המרקם הקטיפתי הנפלא והשרימפס עם הקלמארי הוסיפו טעם אקזוטי ממש. לא תאמינו אבל ביקשתי תוספת.
המנה הבאה הייתה פילה קוד בחמאת לימון מוקצפת ומרווה, שהוגש עם פירה כרובית והיה למאכל הרך והנימוח ביותר שביקר אי פעם בפי. הקציפה העדינה של הרוטב ופירה הכרובית המעודן נראו כמו מלמלת תחרה עדינות שמעטרות בגדי תינוקות רכים.
קוקי סן ז’אק ברוטב ג’ינג’ר, שמנת, יין לבן ואצות ים הגיעו במחבת לוהטת והדיפו ניחוחות מהבילים וטעמים מרתקים ושרימפס עם ארטישוק בחמאה, כורכום, לימון וטימין, שהגיעו בליווי שערות דקיקות של אטריות שעועית, ניחנו בצבע צהוב זרחני כמעט וטעמים ישראלי מאוד דומיננטיים בחסות הכורכום והטימין. ניסינו גם את בשר הסרטנים שמוגש במחבת עם שמנת ואצות ים אך המתיקות של השמנת השתלטה על הסרטנים והחום הלוהט של המחבט הרג את האצות והמנה הזאת הדגישה בעיקר את חוסר הטעם שלה, לעומת המנות הנפלאות האחרות שקדמו לה. המנה הוחזרה, התקבלה בסובלנות רבה ולא חויבה בחשבון.
בניגוד למסורת הקינוחים המשעממים שנהוגה ברוב מסעדות הדגים שאני מכירה, באורי בורי התמונה הרבה יותר צבעונית ועליזה. למרות שהייתי על סף פיצוץ מרוב אכילה ואחרי בקבוק שלם של גוורצמיינר שבלעתי, טעמתי מהשילובים המרעננים והמרתקים של סורבה קמפרי ואשכוליות עם סורבה מרציפן וערק, מרק קיווי עם סורבה אשכוליות (בתמונה) וגם מגלידת מי ורדים עם גלידת תפוז סיני. יחד עם בקבוק גוורצמיינר תוצרת חוץ, הארוחה הזוגית שלנו עלתה 450 ₪ מאוד הגיוניים.
ולסיכום הקרנבל הימי
לבקר את אורי בורי הוא מעשה לא רציונלי. כמו לבקר את אושו או כל גורו מכובד אחר. כנראה שלא בלי סיבה הופנטתי מהעולם הקולינרי של אורי בורי טרם הגעתי לשם. התחושה העל זמנית שמשדר המקום, בחסותן של העתיקות שמסביב והקירות המתקלפים בפנים, מעניקים למסעדה ולאורי עצמו משהו מלכותי, מסתורי ובלתי מוכר כמו הים עצמו. ההגשה המדהימה על המחבתות ושילובי הטעמים של ישראליות (עם כוסברה וטימין) אירופאיות (עם ים של חמאה מוקצפת) ועם הניגוד המוחלט של המזרח הרחוק (עם קארי וחלב קוקוס), עושים כל מנה של אורי בורי לקרנבל ימי- עולמי מרתק.
הדימויים שהמקום הזה שידר לי, דמותו של אורי בעל הזקן המלכותי והמבנה העתיק בו שוכנת המסעדה העירו אצלי איזו מחשבה משעשעת (ואני מקווה שאף אחד מענקי העולם הקולינרי לא ייעלב), הייתכן ומצאתי את האח התאום (הדגי והצפוני) של יועזר בר יין (מלך הבשר היפואי)?
