השבוע נתקלתי בכותרת תמוהה בעיתון הארץ שחרט על דגלו את הסלוגן – עיתון לאנשים חושבים: זוג הומואים ישראלי-פלסטיני נעצר, ונחקר בנפרד . מדוע חשוב לציבור לדעת שהעצורים הם דווקא הומוסקסואלים? צהוב רבותי. ברמת העיקרון אין לי בעייה עם צהוב: זה מוכר עתונים ואני בעד למכור. אלא שכאן לוקחים נטייה מינית של שני עצורים צעירים ומבוהלים שעוד העזו לההפך לזוג אוהבים, האחד ערבי פלסטיני והשני יהודי – ועושים מזה כותרת. לא נכון משום בחינה. לא מוסרית, לא עניינית וגם לא פונה לקהל היעד של קוראי הארץ.
רותי סיני לוחמת חברתית בלתי נלאית, שפוטרה לאחרונה מעיתון מעריב, באה בטענות בימים אלה לעיתון בו עבדה ולעורך שלו. סיני מערבבת בין שני עניינים שהם מהותיים ועקרוניים. הבלבול שלה נובע מראייה סוציאליסטית, שאיננה מכירה בקיומה של תחרות טבעית וחופשית בשוק חי ומבעבע. צודקת סיני שעיתון אמור לעסוק בכל מה שיש בו עניין לציבור, גם אם מדובר בניגוד אינטרסים לעסקים אחרים של בעל העיתון. היא גם צודקת שאסור שבעלי עיתון יכתיבו לעורכים תכנים ודרך טיפול בנושאים – התערבות כזו של בעלי עיתון בהחלט מהווה איום על החופש העיתונאי ובכך על הדמוקרטיה כולה. מצד שני, סיני טועה ובגדול לגבי הראייה הכוללת שלה של העיתונות. העיתונות היא שוק לכל דבר עם מוצרים וצרכנים.
רותי יקרה – עיתון הוא מוצר, הקורא הוא צרכן ואייטם הוא סחורה בשוק. אין שום קדושה בעיתונות – היא אמורה לשקף את המציאות, לעניין, לסקרן, לבדר, לשעשע, לזעזע וליידע את הציבור מה קורה בעולם הקרוב לו וגם בזה הרחוק ממנו. חלק מהעיתונות מוביל אג'נדה, אין עם זה פסול כל עוד המערכת מצהירה בגלוי מה האג'נדה שהיא מובילה (בולט בעיתון הארץ א.א.)
על סחורה פשוטה בהרבה מעיתון, מיכל קוטג' למשל, צריך לכתוב מחיר מדוייק. אותה גבינת קוטג', אמורה לכלול אך ורק את הרכיבים שצויינו על האריזה, להיות טעימה ומזינה ולא לסכן את בריאותו של הצרכן. כך גם התקשורת, שכוללת מוצרים יותר מורכבים מגבינת קוטג'. התקשורת כמו הקוטג', אמורה להיות בטוחה לצריכה, מדוייקת ושקופה ולא להפיץ רעל. כמו כל מוצר אחר, עליה להיות אמינה ובד בבד גם לשעשע את ההמונים. מצד שני, בניגוד למיכל קוטג', חשוב שהתקשורת תתן דעתה לספק ערך מוסף תרבותי וערכי.
