מימין: עידית כהן, משמאל: אלונה זוהר
במסגרת חודש מודעות סרטן השד, פניתי לחברתי היקרה, עידית וביקשתי ממנה לעשות פרוייקט משותף. עידית, שלא ממהרת להיחשף או לספר על עצמה (ותבינו למה בהמשך), הסכימה. עידית היא אדם חייכן, אופטימית חסרת תקנה, אישה חזקה ואצילית מאין כמותה. אני משוכנעת שרבות תוכלנה לשאוב ממנה כוחות ותובנות ברגעים לא קלים של המחלה.
הציגי את עצמך:
שמי עידית כהן ואני אח"ת = אופטימית חסרת תקנה. בת 41 נשואה + 3 (18, 15, 10). עד לפני שנה וחצי הייתי בגודל פעמיים וקצת מגודלי כיום, ובעזרת ניתוח שרוול נשארה רק עידית אחת. במהלך השנה וחצי חוויתי לא רק מהפך בפן החיצוני אלא יותר בפן הפנימי ולאו דווקא בעקבות הירידה הדרסטית במשקל . את השינוי הפנימי אני זוקפת ל"זכות " הישנות מחלת סרטן השד שהביאה עימה תובנות על החיים ושינוי אורך חיים מהקצה אל הקצה. למדתי לקבל את עצמי לאהוב את עצמי ובעיקר לאהוב כל רגע בחיים ותמיד משננת לעצמי: "כל רגע שעובר לא חוזר" .
איך גילית שחלית בסרטן השד לראשונה?
הפעם הראשונה שקיבלתי את ה"בשורה" שחליתי בסרטן השד הייתה בגיל 31. הייתי 5 חודשים אחרי לידת בתי הקטנה. עוד במהלך ההיריון חשתי כאב חד בזנב שד שמאל ובמישוש במקלחת (משום מה כולנו ממששות את עצמנו תמיד בזמן מקלחת) הרגשתי מעין גולה קטנה. פניתי לרופא הנשים שלי וסיפרתי לו שכואב לי בנקודה מסוימת. מאחר והייתי בחודשי ההיריון האחרונים הוא הניח שזה גודש בשד ואמר לי שאם לאחר הלידה עדיין ארגיש את הכאב אבדוק יותר לעומק את העניין. מכיוון שזה היה ההיריון ה- 3 שלי, הכרתי את עצמי וידעתי שאני קצת היפוכונדרית (מה שבמקרה הזה זה פעל לטובתי) לא נרגעתי ובנוסף הכאב לא חלף לאחר הלידה. הלידה האחרונה הייתה טראומטית והסתיימה בכריתת רחם עקב דימום מאסיבי בלתי ניתן לשליטה. התעוררתי בטיפול נמרץ לאחר 3 ימים בהם הייתי מורדמת ומונשמת בלי רחם – בלי האיבר הנשי ביותר ועם הרגשה ש"אני כבר לא אישה" כפי שכתבתי לבעלי כשבישר לי מה שקרה. אבל עם תינוקת ו-2 ילדים קטנים בבית לא נתתי לעצמי לשקוע כי תודה לאל זכיתי להביא לעולם 3 ילדים וכל הזמן שיננתי לעצמי שממילא לא התכוונו להרחיב את המשפחה עם עוד ילדים ושתמיד יכול להיות יותר גרוע.
וצדקתי. היה יותר גרוע.
הכאב בשד לא פסק ומצאתי את עצמי הולכת לאולטרסאונד מלווה בבתי האמצעית כשבמהלך הבדיקה הרופאה מציינת כי נצפה גוש…. זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את המונח גוש. בתי מיד קישרה אולטרסאונד עם תינוק שאלה אותי איפה התינוקת. לכי תסבירי לילדה בת חמש שלא תמיד מה שרואים בבדיקה הוא התפתחות של חיים אלא ההיפך…
יצאתי מהבדיקה עם הפניה דחופה לביופסיה. עוד באותו שבוע עברתי ביופסיה ע"י אותה הרופאה שביצעה את בדיקת האולטרסאונד. בזמן ההכנות בעוד אני ובעלי מנסים לקבל תשובות יותר ברורות (חייבת לציין שסרטן היה האופציה האחרונה שחלפה לי בראש – תמיד אופטימית/תמימה) הרופאה פלטה משפט "במקרה שלך זה זאב זאב בא זאב.." ועדיין לא הפנמתי. או שסירבתי בכל מאודי להאמין. נקבע לי תור לכירורגית שד לעוד שבועיים מיום הבדיקה.
שבוע לאחר מכן בזמן שהייתי בעבודה, קיבלתי טלפון מהמרפאה וביקשו ממני להגיע. גם אז לא חלפה בראשי המחשבה שאני הולכת לקבל את הבשורה הנוראה מכל. מה שעניין אותי כל העת, זה שלא אאחר להוציא את בני מבית הספר. כשהגעתי למרפאה התיישבתי מול הרופאה ואז נפלה עלי הפצצה. הרופאה מסתכלת עלי ובלי טיפת רגש ובלי מידה של רחמים אומרת : "התוצאה חד משמעית. יש לך סרטן השד!" אני יושבת מולה מנסה לעכל את הפצצה שזרקה לי, מנסה להבין מה היא אמרה לי ולא מצליחה לקלוט מה היא רוצה. והיא בשלה, ממשיכה עם מטח של הפניות לבדיקות. כל מה שהיה בא לי לעשות באותו רגע, זה לזעוק "רגע!! זו טעות זו לא אני זו לא הבדיקה שלי!!!! התשובה של הבדיקה שלי הייתה אמורה להגיע עוד שבוע!!! זה לא יכול להיות!!!! והיא כמו רובוט מדקלמת אינספור בדיקות ונערמות לי הפניות בידיים והדמעות מתחילות לזלוג ואני מנגבת אותן כי אף אחד לא יראה אותי בוכה. ממנה אני מופנית לאחות המרפאה שהייתה יותר אנושית, חמה ומרגיעה (עד כמה שאפשר להרגיע במצב הזה). אני שהמחלה סרטן אוטומטית מתחברת לקרחת שואלת אותה "אני יאבד את השיער " (היה לי אז שיער ארוך כמעט עד הישבן) והיא מנסה לנחם ואומרת זה יגדל. פתאום אני מתעשתת ואומרת לה שחייבת למהר כי אני מאחרת להוציא את הבן מבית הספר. בדרך אני מתקשרת לבעלי ומבקשת שיגיע הביתה. הוא כבר מבין. אני עדיין לא….
איך המשפחה הקרובה קיבלה את מחלתך? איך המעגל הרחוק יותר קיבל את זה?
מוכרחה לציין שלולא בעלי שהיה הגב התומך הן פיזית והן נפשית לא יודעת איך הייתי מתמודדת עם הידיעה. מצאנו את עצמנו מחובקים ובוכים כשכל הזמן חולף לי בראש שזה לא הוגן. איך זה קורה דווקא לי, רק לפני חמישה חודשים איבדתי את הרחם שלי !!!! עכשיו גם השד?????? למה כל האיברים הנשיים שלי נלקחים ממני ?… מה קורה פה?????
ארז בעלי השתדל להיות ההגיוני מבין שנינו למרות שזה לא היה לו קל בכלל. שנינו הבנו שאנחנו הולכים לקראת תקופה לא פשוטה אבל לרגע לא חלפה בראשי המחשבה שזה יגמר ברע. כל הזמן אמרתי לעצמי שזו תקופה, היא תעבור והחיים יחזרו למסלול. לבן הבכור שלנו סיפרנו. הוא היה כבר בן 8 והבין. לבתי האמצעית שהייתה בת 5 לא סיפרנו. השתדלנו לשמור על שיגרה בין הטיפולים. לרגע לא נתנו להם את ההרגשה שמשהו לא טוב קורה. הבית נכנס לשגרה. גם לקרחת הם התרגלו. רכשתי פיאה ובבית הסתובבתי עם כובעים. אמי קיבלה את הבשורה קשה מאוד. לא הפסיקה לבכות. לא יכולתי להשלים עם הבקשה שלה שלא אספר לחברים שלה ושלא ידעו שיש לי סרטן. אבל כיבדתי את בקשתה. החברים קיבלו את זה קשה כצפוי… זו לא בשורה משמחת … ואני? אני השתדלתי לשדר עסקים כרגיל ולהמשיך בשגרת החיים.
מה זה עשה לדימוי העצמי שלך?
מאחר וגילוי המחלה היה בסמוך לכריתת הרחם, הדימוי העצמי מלכתחילה היה פגוע וקבור עמוק באדמה. כבר לאחר הלידה הרגשתי שנכרת ממני האיבר הנשי ביותר. ועכשיו עוד איבר נשי נפגע… עוד מכה לדימוי העצמי. זה היה הנוקאאוט. ואז נשירת השיער שהיא חלק בלתי נפרד מהטיפולים קברה את הדימוי עמוק עמוק. יותר נמוך מזה לא יכול היה להיות. משם אפשר רק לעלות. אין יותר לאן לרדת. כל הזמן הזה לא חייתי את חיי. חייתי את החיים של הילדים שלי של בעלי. חייתי על אוטומט. סופרת טיפולים סופרת ימים, חודשים עד שהגיהנום הפרטי שלי יחלוף.
איך התמודדת עם הידיעה שיש לך סרטן? מה עזר לך בנקודה הזו?
לא ממש ניתן להתמודד עם הידיעה. זה לא משהו שאת רוצה להתמודד איתו. אבל נקבעה עובדה ואיתה חייבים להמשיך הלאה. לרגע לא חשבתי לוותר. היו רגעי משבר רגעים של רחמים של למה זה קרה לי אבל כמו שאומרים בכל רע יש גם טוב והטוב היה 3 ילדים שידעתי שזקוקים לאמא במשרה מלאה. אז משם התרוממתי ואמרתי לעצמי שהחיים נמשכים ותמיד יש גרוע יותר. גם ברגע שהגוש הוצא בניתוח הרגשתי שהסרטן מאחורי. כל הטיפולים הכימותרפיים וההקרנות הם למניעה בלבד. אני יכולה לומר באופן חד משמעי שעצם העובדה שהייתי מטופלת בתינוקת בת 5 חודשים ובשני ילדים קטנים עזר לי לא לשקוע (כי להרים ידיים מעולם לא הייתה אופציה מבחינתי) ובזכותם הייתי עסוקה במיליון דברים אחרים כשהטיפולים התלוו לאורח חיי והשתלבו בהם. מעולם לא נתתי לטיפולים לנהל לי את החיים !!!!! נכון תופעות הלוואי היו לא סימפטיות בלשון המעטה אבל לא היה מקום לעצור את החיים.
איך גילית שחלית בפעם השנייה? האם תהליך הקבלה היה קשה יותר מהפעם הראשונה? איך המשפחה קיבלה את זה?
אומרים שאם אתה "נקי" מסרטן 5 שנים אז הבראת. לא במקרה שלי כנראה… הסרטן חזר לביקור לאחר 9 שנים. מתנה ליומולדת 40. זה היה במהלך ימי השבעה על מות אמי. אמי נפטרה לאחר שנים שהייתה חולה מאוד בכל מיני מחלות רק לא בסרטן. הגעתי הביתה ערב אחד, לאחר שכל היום הרגשתי חום באיזור השד שנותח. הורדתי חולצה ולעיני נגלה שד אדום אש. מאחר והייתי במהלך שבעה אמרתי שכשאקום אלך לרופאת המשפחה. שוב בתמימותי הרבה לרגע לא חשבתי שהסרטן חזר הייתי נקייה 9 שנים!!!!
הגעתי לרופאה ולפי מבטה יכולתי להבין שמשהו מאוד לא בסדר. אבל אני אופטימית מחייכת גם כשהיא שולחת אותי דחוף לאולטרסאונד. קיבלתי אנטיביוטיקה שהעלימה את האדמומיות בשד אבל לא את הגוש … יומיים מאוחר יותר הייתי בבדיקת אולטרסאונד. הטכנאית רשמה "נצפה גוש בשעה 12 …." ואני מסתכלת בצג ורואה אותו שם וכבר עם ניסיון בלזהות צורה של גוש סרטני … אומרת לה אומרת לעצמי זה שוב סרטן. ושוב ביופסיה כשאני כבר יודעת את התשובה. הפעם אני מקבלת את זה בשלווה, בהשלמה, בהכנעה בלי הרבה היסטריה בלי פחד. אני כבר מנוסה, יודעת בדיוק מה מחכה לי. אני אפילו לא בוכה. משלימה עם רוע הגזרה. עברתי את זה כבר פעם אחת. אעבור את זה שוב. אין לי ברירה. יצאתי מהביופסיה בידיעה שזהו זה. אפילו לא מחכה לאבחון. אני כבר מומחית. אני יודעת. הסרטן חזר! להבדיל ממני שקיבלתי בהשלמה את הידיעה הפעם בעלי קיבל את הבשורה קשה יותר. הידיעה שזה חזר ערערה אותו. הוא נשבר. ואני מצאתי את עצמי מנסה לעודד, לתמוך ולשדר שהכול יהיה בסדר. הרי כבר ניצחנו פעם אחת. אין שום סיבה שלא ננצח שוב.
הילדים שכבר גדלו מהפעם הראשונה הבינו יותר. החלטתי לשתף גם את בתי הקטנה בת התשע. בני הגדול שהיה בן 17 קיבל את הבשורה בשקט בלי יותר מדי שאלות. בתי האמצעית שאלה שאלות אבל הודעתי לה חד משמעית שניצחתי פעם אחת ואנצח שוב. אין אופציה אחרת. את בתי הקטנה לא שיתפנו בפרטי פרטים. רק אמרתי שאני צריכה לעבור ניתוח להוצאת הסרטן. ואכן המשכנו הלאה. שיגרה… שיגרה… שיגרה…. החברים והמשפחה קיבלו את הידיעה כצפוי בעצב רב ובניסיונות לנחם. אבל לא היה צורך. הפעם לא חלפה בראשי המחשבה שיכול להיות סוף לא טוב. הפעם ידעתי שאנצח!!!!
האם ידעת מה הולך לקרות? האם אופציית הכריתה הייתה נתונה להחלטתך?
ידעתי כבר לקראת מה אני הולכת. בדיקות סיטי mri מיפוי עצמות אינסוף בדיקות בגלל גוש אחד קטן (2.5 ס"מ). קיוויתי שהפעם לא אזדקק לכימותרפיה. אופטימית כהרגלי. זוכרת שהגעתי לרופאה האונקולוגית שביקשה מהאחות המתאמת (אחות מלאך שמלווה אותך במהלך כל הבדיקות ומתאמת בינך לבין הרופאים) להיכנס לפגישה. אז הבנתי שבשורות טובות לא נקבל היום. אני יושבת מולה והיא שואלת אותי מה שלומי ואני עונה לה תגידי לי את. היא משפילה עיניים ואומרת: המצב לא טוב הסרטן חזר"… ולמרות שאני בתוך תוכי כבר יודעת אני מוצאת את עצמי שוב בוכה. בלי שליטה. למרות שאני משתדלת לחייך במבוכה ולנגב את הדמעות אין לי שליטה עליהן. ואז נופלת עלי הפצצה חייבת לעבור כריתה מלאה. כריתה!!!! שוב לאבד איבר, שוב איבר נשי…. הרופאה מסבירה שכשסרטן חוזר לא חושבים פעמיים ואין ברירה אלא לכרות.
האם הכריתה השפיעה על הדימוי העצמי שלך? האם היא פגעה במערכת היחסים עם בעלך?
למילה כריתה מבחינתי יש קונוטציה שלילית. דמיינתי את עצמי מצולקת עם חזה שטוח וזה עשה לי רע. אבל לאחר פגישה עם רופאים וקבלת מידע ברור יותר הבנתי שזה לא נורא כמו שזה נשמע. היום שלא כבעבר ישנה אפשרות לשחזר את השד במהלך ניתוח הכריתה. עוד הבנתי שכריתה היא לא באמת כריתה אלא ריקון תוכן השד כשהמעטפת של העור נשארת ולתוכה מכניסים מרחיב (מעין סיליקון) כך שבעצם השד נשאר כמעט, כפי שהיה. ברגע שהבנתי שבלתי נמנע לבצע את הכריתה החלטתי בהתייעצות עם בעלי ועם הרופאים ללכת על כריתה מניעתית גם של השד הבריא. אני את הסיפור הזה מסיימת אחת ולתמיד. גם במחיר של שד בריא. לא לוקחת יותר סיכונים. יש חיים גם אחרי. בעלי תמך ואף סייע לי להגיע להחלטה הזו. החלטנו ביחד שמה שחשוב כרגע ולעתיד זה למנוע חזרה של הסרטן. ניתוח הכריתה נקבע ליום 22/07/13. יום לאחר יום ההולדת של בתי הקטנה. ניתוח של 10 שעות מאוד לא פשוט מלווה בהחלמה לא קלה. גם הסיבוכים לא דילגו עלי ועד היום ממשיכה לערוך תיקונים ולשחזר. לפני עוד ניתוח אחרון ואז אסיים עם הסיפור.
אני יכולה להעיד שבעלי אוהב אותי כמו שאני. יש לי שדיים מיוחדים רק לי. תמיד אהבתי להיות מיוחדת. הוא מעדיף אישה בריאה מאישה עם שדיים מושלמים. וזה מה שחשוב.
מה את יכולה לומר לכל אותן נשים שהיום מחר יגלו שהן חולות? איזה מסר את יכולה להעביר לחברה? לקרובים של החולות?
המסר שלי הוא אחד! לא לאבד תקווה. אפשר להחלים מסרטן השד. כל מקרה לגופו אבל לא סתם חוזרים ואומרים שגילוי מוקדם מציל חיים. הרפואה היום כ"כ מתקדמת ויש טיפולים רחבים שנותנים מענה כמעט לכולן. אפשר להחלים מסרטן. תהיו אופטימיות. התהליך שיש לעבור מלווה בקשיים אבל יש מטרה והדרך מקדשת אותה. לחיות! להחלים! זו תקופה והיא עוברת. תבקשו תמיכה לא להתבייש להגיד שקשה. מותר לכן להישבר אבל באותה נשימה תיקחו את עצמכן בידיים ותרימו את עצמכן. רק אתן יכולות ויודעות מה טוב לכן.
האם את מרגישה אחת משמונה או שאת לא רוצה להשתייך לסטיגמה? האם סרטן = סטיגמה?
סרטן היא מחלה בעלת משמעות מאוד שלילית בעיני ובעיני החברה בכלל. בד"כ סרטן נקשר למוות. אם אתה חולה בסרטן גורלך נחרץ למות. סרטן זו סטיגמה סרטן = מוות. ככה רובנו חושבים. ככה גם אני חשבתי. עם הניסיון באה גם ההבנה שזה לא בהכרח נכון. שאפשר להחלים, שיש תקווה, שיש טיפולים ואפשר לחיות עם סרטן, אפשר לחיות במקביל אליו. אני באופן אישי החלטתי שהסרטן שלי יחיה בתנאים שלי. הוא לא ישלוט בי אלא אני בו. הוא חדר לי לגוף בלי רשות ולכן הוא יהיה בתנאים שלי. מעולם לא הגדרתי את עצמי חולת סרטן. במקרה הכי גרוע קוראת לזה נגועה בסרטן. לא חולה! מהסיבה הזו לא ראיתי את עצמי חלק מעמותת אחת משמונה. עמותה שפעילותה מבורכת בעיניי אולם עצם המאפיין שלה וההרכב שלה גורם לי להתרחק מהמגדר…. לא מעוניינת להיות אחת מ… אני אחת בפני עצמי וזהו. אני עידית אחת. לא אחת משמונה.
איפה את היום בעוד 10 שנים?
הסרטן לימד אותי דבר אחד. לחיות את הרגע. ליהנות מכל רגע. אי אפשר לדעת מה יהיה מחר . אי אפשר לדעת מה יהיה עוד 10 שנים. גם לא עוד שנה וגם לא מה יקרה מחר. אין לי שום תוכניות לעוד 10 שנים. אני גם לא חושבת כ"כ רחוק. אני זורמת עם החיים. מה שיהיה יהיה. מייחלת לחיים טובים נוחים ורגועים ובעיקר בריאים לי ולבני משפחתי.
מה באופייך סייע לך לעבור את המחלה?
חד משמעית אופטימיות!!!!! אופטימיות היא שם המשחק. ללא אופטימיות אין תקווה. אם אין תקווה אין למה לשאוף . צריך להאמין שיהיה טוב. לא להיכנע לא לוותר ותמיד תמיד תמיד לראות את הטוב ברע!!!!! וכמובן לשנן שתמיד יכול להיות גרוע יותר. שיש גרוע יותר. תמיד אחרי כל ירידה באה עליה.
אני מאחלת לחברתי עידית, הרבה בריאות, אושר, נחת וכל טוב בחיים. האור שהיא מפיצה לכל עבר מגיע גם לסדקים הצרים ביותר שיש.