התנאים הפיזיים מתחילים להזדחל אלי. הגוף כואב. אני ישנה במיטת קומותיים, בחלק התחתון כל פעם שאני רוצה להסתובב אני מתעוררת מהצפיפות. בנוסף אין לי כיסוי מושלם של הכילה כי המיטה לא מייעדת לכך. הגוף שלי עקוץ כולו, היתושים פעילים יום ולילה ואני בשר טרי. בשעות הלילה זה קשה ביותר, אני מתעוררת שכל הגוף בוער מרגישה שהדם שלי רותח בעיקר באיזורים העקוצים איפה שהמקבצים הרציניים, מתגרדת עד דם ומצליחה להרדם רק אחרי שאני עושה מדיטציה. העקיצות לא עוברות גם אחרי כמה ימים זה רק הולך ומחמיר והגוף שלי לא מגיב לזה טוב. הבוקר התארגנתי כרגיל וירדתי לאזורי שאני משתמשת בשרותים שלהם, לצערי השער היה סגור, אפילו פיפי של בוקר אין לי. אין פה פינה פנויה חוץ מהחדר שנתנו לי, אתה חי ונושם עם הילדים כל היום, אם היה איתי עוד משהו כאן זה היה אחרת. המבוגרים יושבים בנפרד ואני עם הילדים על הרפתה אוכלת. הם בנפרד וגם יש להם אחד את השני אז יש עם מי לדבר. הבדידות מתחילה להיות קשה לי.יצרתי קשר עם ישראלים שמטיילים כאן באזור ואני מחפשת להצטרף לקבוצה לטיול. בהתחלה חשבתי שאשאר כאן עד הסוף אך ככל שעובר הזמן נראה לי שאסע קודם. יש לי מלחמה בראש, מה את חלשה? ככה שוברים אותך? ומצד שני צריכה להקשיב ללב שלי וזה נהיה קשה מיום ליום בכל הרמות גם רגשית וגם פיזית.
הימים מאז שהגעתי הם בישלו במיוחד ביצה או צ׳פאטי משהו קטן אבל אחר. אתמול שירה שאחראית על האוכל לא היתה ולא דאגו לי, בארבע כשחזרנו מהכנסיה הם התחילו לבשל עבורי תפוח אדמה וזה היה מוכן שעתיים אחר כך, הם מבשלים על גחלים ומדורות וכל דבר לוקח זמן, היתי כל כך רעבה שכאשר הגיע האוכל אכלתי כל כך מעט.
בכלל לא נעים לי כל הסיפור הזה שהם מכינים עבורי אוכל במיוחד, קצת כמו אין להם כסף ואני אוכלת להם את האוכל.
בכלל אני מתחבטת עם עצמי על העשיה שלי כאן, כל הזמן מרגישה שאני לא עושה מספיק כדי להצדיק את השהות שלי פה למרות שאני עושה המון, מן קונפליקט פנימי שלי. גם תחושת העוני מחלחלת לאט לאט ומתחילים להרגיש עניים, בהתייחסות לכסף ואוכל.
אתמול ערב ראש השנה למדתי אותם לשיר ״ שנה טובה״ כל כך התרגשתי בעיקר כאשר הבית חסר לי ורחוק.
בערב ככל ערב ערכנו מסיבת ריקודים, שעה של שפיות בימים עמוסים רגשית.
