הגעתי לאסותא לביקורת שגרתית (כן גם אני נבדקת) תוהה איפה יזריקו לי את החומר. אחרי ניסיונות כושלים למצוא וריד בספירת הדם והשארת סימן כחול/סגול/צהוב על ידיי. (כן כן הכימו גומר על הורידים)
תוך כדי שאני מסמנת שאין שחלות ואין מחזור ועברתי ניתוחים ויש שתלים וקיבלתי כימותרפיה ו…
היא הגיעה…
בחורה צעירה ועדינה, מחבקת חזק אל בטנה ראש של בובה מקלקר ועליו פיאה.
מחבקת כל כך חזק כמו ילד שהיא מתקשה לשחרר.
החזיקה אותה בידייה העדינות והלכה איתי בחיפושינו למצוא שקית
(הרי קצת מוזר שאכנס לבדיקת mri עם ראש מקלקר ועליו פיאה)
בידיים רועדות היא הניחה את הפיאה בשקית, הסתכלה עלייה בעיניים דומעות וביקשה חיבוק.
עמדנו מחובקות, אני והיא כשהמזכירה מסתכלת עלינו בהשתאות מרוגשת ולא מבינה.
שתי נשים שלא מכירות אחת את השנייה.
עומדות מחובקות ומתקשות לשחרר
עומדות ובוכות
דמעות של הבנה
דמעות של שחרור
דמעות של פרידה
דמעות של התחלה חדשה, בריאה.
היא שלחה אלי יד מהוססת לפרידה מביטה עוד מבט אחרון חטוף בפיאתה
סובבה את גבה ובצעדים עדינים נפרדה מבלי לסובב שוב את מבטה לאחור.
וגם אני סובבתי את גבי לקריאתה של הרופאה ונעלמתי אל חדר הבדיקה עם חיוך על הפנים ועיניים רטובות מדמעות.
עולם משונה
בשורות טובות
ואת, לכי להבדק❗