עולם הסוף / אופיר טושה גפלה

הוצאת כתר 428 עמ`.

מקור

בן הוא סופ-ר. הוא כותב סופים לסיפורים של אחרים. הוא מאבד את אשתו בצורה מוזרה ומכתיב את סופו שלו בחגיגת סיום בעקבות האובדן.

בן יוצא לחפש את אשתו בעולם האחר וכאן מתחיל בעצם סיפור הרפתקאות, קצת מותח (אם כי מתח צפוי וסוף שניתן לניחוש בקלות), קצת מוזר, מאד מקורי מבחינת הרעיונות, הצורה שהוא מעצב את העולם האחר.

האם נדמה לי? או ששמעתי בספר הזה "קצת" ביקורת על העולם שלנו?

הרבע הראשון של הספר גרם לי לגחך לכל אורכו, אחר כך מתחילה נפילה. הספר סובל מעודף: עודף חיפושים, עודף דמויות, מרווחים גדולים בסיפור בהקשר לדמויות השונות. הגעתי למצב, שכשהסיפור חזר לדמויות מסויימות, הייתי צריכה לחשוב ולהזכר מי הן ומה תפקידן בסיפור. מבחינתי זה אומר, שהתפקיד שלהן לא היה כה משמעותי.

הסיפור לא מצליח לעלות חזרה לדרגה שבה הוא מוצג ברבע הראשון של הספר, להנאה של הרבע הראשון של הספר.

 ספויילר מכאן:

….

….

….

….

הסוף הוא בעצם אינסוף. בכל מצב שבו האדם רוצה להגיע אל הסוף, הוא לא מוצא אותו. לפי הספר הזה, בני האדם עוברים ממצב צבירה אחד למשנו ולא נעלמים לעולם.

…..

…..

…..

סוף ה – ספויילר

אז ממה נהניתי בעצם?

נהניתי מהמקוריות והדמיון השופע של הסופר. נהניתי מהיצירתיות שלו, נהניתי מהאופן בו הוא לקח את העולם שלנו והפך אותו על פיו, כשהוא בונה עולם יפה יותר (האמנם) ו…כן, יש לו עוד הרבה מקום לשיפור לעולם כמובן.