לפני כמה חודשים בעקבות ביקורות מהללות ניסיתי לצפות בסדרה- סיפורה של שפחה. לא הצלחתי לסיים אפילו פרק אחד. הסדרה הייתה קשה מדי עבורי, על גבול האכזרית, אבל מהמעט שראיתי העולם שם מנוהל על ידי גברים בלבד, כשהנשים מוחנכות להיות רובוטיות והייעוד שלהן הוא להביא ילדים לעולם.
אז חזרתי לעולם הרווקות לאחר חצי שנה של זוגיות טובה ובריאה- הכול היה מושלם, מלבד העובדה שאני רוצה ילדים, והגרוש- יש לו כבר מלא משלו.
אם אני צריכה לסכם את עולם הדייטים שלי בחודש האחרון- אני צריכה לכתוב בשביל זה ארבעה פוסטים שונים ולא רק אחד- אני לא אפרט ספציפית ויש לי רק דבר אחד לומר- מה נסגר איתכם גברים???
יש בי אופטימיות חסרת תקנה, שלושת המילים שכתבתי כאן אולי גורמות אפילו לחבריי הקרובים לגחך אבל זו האמת. אני משדר כלפי חוץ סוג של פסימיות, ציניות( למי קראתם פולנייה בדיוק?) אבל אני באמת מאמינה שלא ניתן בחיים להצליח ולהגיע למטרות שאותם הצבת לעצמך אם לא תאמין שהכול טוב ויהיה טוב.
אז אני נותנת הזדמנות ועוד הזדמנות וכל פעם מתאכזבת מחדש( אכזבה קטנה כזו שעוברת תוך יום….) כי אני באה כמו שאני, אני משתפת ומקשיבה ונותנת תשומת לב, ועונה בכנות ללא מעט שאלות קשות, ומנסה לא לבחון יותר מדי ומאמינה למה שאומרים ומתאכזבת כל פעם מחדש( שוב- אכזבה קטנה כזו)
יגידו מי שיגידו- שזה פשוט כי עוד לא פגשתי את האחד, אז יכול להיות שהם צודקים, אבל פגשתי במהלך חיי כבר כמה, וחלק גם נתנו לי תחושה שהם כאן כדי להישאר, ולא זרקו כלפיי אמרות בשקל תשעים, הצהרות חסרות תוכן שלא עברה שעה והם כבר לא הצליחו לעמוד מאחוריהן.
מישהו שאל אותי – למה אני כותבת את כל הדברים האלו בפומבי, למה אני מרגישה צורך לחשוף את התחושות, אפילו הכאבים הללו, בפני אנשים שרובם המוחלט לא ממש מכירים אותי, ובטח לא חווים איתי את הקשיים הללו במהלך היומיום- אז התשובה מאוד פשוטה- כי בא לי. בא לי לומר לעולם –
טוב לי- אני מאושרת בחלקי, אני נהנית ועובדת וקונה ומבלה וטסה ואוכלת טוב, אבל החיים הם לא גן של שושנים, ואלוהים עדיי בכמה קוצים כבר נגעתי.
אז אם אתם מכירים גבר אמיתי, שיכול לעמוד מאחורי המילים שלו – תספרו לו על הרווקה שעוד לא איבדה תקווה.
