שוב ועדה.
אחרי כל ועדה אני צריכה קצת לנוח, לאסוף כוחות.
כן. אמרו שהתקדם, אבל סיפרו גם מה שקשה. בפירוט. ובאריכות.
הכל מקצועי ומנוסח בענייניות ורק לי מכולם בחדר המילים כואבות כל כך, חורצות חריצים בליבי.
כן, הוא מעיר לאחרים.
כן, הוא מתערב בסיטואציות שלא קשורות אליו.
הוא תמיד רב עם מי שיושב לידו.
עכשיו הוא יושב לבד…
אגרוף ישר ללב. ועוד אחד.
כלפי חוץ לא רואים, אבל בפנים הכל קווץ' אחד גדול.
ומה אומר?
שזה קשה לו. ששוב ושוב אני חוזרת ומסבירה והמסר מחלחל לאט.
שלא היה מזיק אם היו קצת יותר עוזרים לו בבית הספר עם חברים חדשים.
שכן הוא כנראה קצת שונה. וזה בסדר… כי זה פשוט כך..גם אם זה קשה.
ועוד לא הומצאה תרופת הקסם שעוזרת להבין סיטואציות חברתיות וכל דבר אחר הוא איטי וסיזיפי. הרבה יותר איטי מכפי שהייתי רוצה.
ואחרי שיוצאים נפרץ מעיין הדמעות. לא קל לשמוע. לא קל להפנים. עם כל העבודה הרבה שעשינו משהו לא מתקדם כמו שהיינו רוצים.
קשה להכיל את הדברים. הילד שלי שונה מאחרים ואפילו הכותרת של הדבר הזה לא ברורה. ויסות? חרדה? משהו אחר?
קשה לי ובעצם לו קשה יותר.
האם יזמינו אותו סוף סוף? או שמא ישב גם היום מול המחשב כמו שהוא אוהב…ואם יזמינו כיצד יתנהג? האם יכעס, יעיר או שמא יוותר?! האם יזמינו אותו בחזרה או שהודעת הווטס אפ תיוותר שוב ללא מענה.
עוד ועדה. כן, בשבילם זו רק עוד ועדה. גם אני חשבתי שאני כבר מחוסנת, זו הרי לא הועדה הראשונה שעברנו. טעיתי. לאט לאט אני מגלה שזה רק נהיה קשה יותר. שאם פעם חשבתי שצ'יק צ'ק והדברים מסתדרים כל שנה שחולפת מלמדת אותו שזה מסע לחיים.