מה מביא חבורה של עובדים לקבל החלטה ולבצע שינוי משמעותי בחייהם? התשובה לפניכם. אני מלי אפק, נשואה ואם לשתי בנות, מתגוררת בתל אביב. התחלתי לעבוד במכללת לוינסקי בתור מזכירה לפני 16 שנים, מתוך רצון לשינוי תעסוקתי שגם יאפשר לי לטפל בבנותיי שהיו אז תינוקות. מאז עברתי במכללה מגוון תפקידים עד שהגעתי לתפקיד הנוכחי – אחראית מערכת חדרים ובחינות.
ועד העובדים במכללת לוינסקי הוקם לפני כ-7 שנים תחת ההסתדרות הלאומית. הקימה אותו עובדת ותיקה שעבדה במכללה, אישה חזקה שהאמינה בכוחן של נשים לשנות, אמונה שלה אני שותפה. היא צירפה אותי לעבוד איתה, ומאז הייתי חברת ועד, כאשר לפני כשלוש שנים נבחרתי ליו"ר.
כיום אנחנו חמש עובדות מִנהל החברות בוועד העובדים – אנוכי, הדס ארזי, שרון חמישה, טלי קורן ושרה הרשקוביץ. לאחר שעברתי שימועים קשים החלטתי לתת את התפקיד למ"מ ולהתחלף בתפקידים. לפני כחודש היו"ר פוטר – ושוב תפשתי את מקום יו"ר.
פיטוריו של יו"ר הוועד לשעבר היו הדבר שהעיר אותנו בסופו של דבר, ממש כמו זריקת השכמה. על העובדה שקיבל מכתב לשימוע לפני פיטורים, על ההתנהלות מול ההסתדרות הלאומית ועל כל התהליך עד שההחלטה הייתה בשלבים סופיים, לא ידענו דבר – כחברות הוועד. כשסיפרו לנו כבר היה מאוחר מדי.
הפיטורים הרעידו את האדמה מתחת לרגלינו. אם יושב ראש הוועד פוטר ללא כל התרעמות מצד ההסתדרות הלאומית, ללא גיבוי וללא שום פעולה מסתייגת כגון סכסוך עבודה, איננו יכולים לשבת בשקט בידיעה שהוא פוטר בכזאת קלות וללא קול זעקה. התחושה הייתה שאף אחד מאיתנו אינו בטוח ושאין מי שהגן עלינו.
מעשה השינוי קרם עור וגידים כשיו"ר הוועד לשעבר כינס שיחת פרידה משאר העובדים. במהלך השיחה התחלנו להבין שלא רק אנחנו בוועד מרגישים מזה זמן מה שצריך לעשות שינוי – גם שאר העובדים הרגישו חוסר ביטחון וחששו לביטחונם התעסוקתי. גם הם הרגישו שכרגע אין מי שעומד מאחוריהם ונאבק למען זכויותיהם, אלא להפך, אנחנו מאוגדים בארגון שנראה היה לכאורה שהוא עומד מאחורי ההנהלה יותר מאשר מאחורינו. הרגשנו שהגיע הזמן לשנות את המצב ולצאת לדרך חדשה.
תוך כדי אותו מפגש, נשמעו קולות מצד העובדים וכמובן שגם מצדנו, חברות הוועד, לעבור להסתדרות הכללית. זאת מתוך ההבנה שעם השינוי נוכל אולי להיות חזקים יותר ולהוביל שינויים אמיתיים במקום העבודה שלנו. נוכל גם לקבל את התמיכה לנקיטת צעדים משמעותיים לשיפור התנאים במכללה והבטחת ביטחונם התעסוקתי של העובדים, אותם עובדים שבחרו בי ליו"ר הוועד מתוך אמונה במוטיבציה שלי לחולל מהפכה. לאחר שעה קלה מרגע המפגש רוב גדול של העובדים חתמו על המסמכים למעבר להסתדרות החדשה – ולדרך חדשה.
ההסכם הקיבוצי שלנו עומד להסתיים בחודש הבא, אך מאז כל עניין הפיטורים של יו"ר הוועד היוצא, לא נשמע קולם של מי מההסתדרות הלאומית לבדוק איך אנחנו ממשיכים האלה וכיצד מתקדמים עם מו"מ לחידוש ההסכם. ההסתדרות הלאומית הייתה אמורה לגבות אותנו ולדאוג לביטחוננו הכלכלי והתעסוקתי. כשאנחנו מאוגדים קולנו אמור להישמע, לא לדעוך. הרגשתי שהוועד צריך לקום ולפעול, שצריך שינוי.
המטרה שלי בתור היו"ר יחד עם שאר חברות הוועד ועובדי החברה היא לצעוד לדרך חדשה, עם ארגון עובדים חזק שיעמוד מאחורינו, ולקבל את המגיע לנו וליצור סביבת עבודה נעימה ומכבדת שתאפשר לנו להמשיך לעשות את עבודתנו הכי טוב שרק ניתן.
שלכן ושלכם,
מלי אפק, יו"ר ועד עובדי הסגל המנהלי במכללת לוינסקי לחינוך
